אהד פישוף, משה קופפרמן

|
מדיAקטיב 2015. אהד פישוף 02

מגזין אמנות: אוסף יגאל אהובי – סיגלית לנדאו, משה קופפרמן, מדיAקטיב 2015 – אירוע אמנות מדיה במדרשה לאמנות (אהד פישוף), מקלות ואבנים – דפנה אלון, Black Is a Colour – דרור בן עמי, יום ביומו – פלורה רובנר, אנשים קטנים – ניצן אבידור, פחם ירוק והרצאות אורח בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, סדרת מפגשים עם האמנים הצעירים: אביגיל הופקינסעירא שליטלהלי פריהלינג ועדן בנט במוזיאון בת ים

 

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן
עבודות מאוסף יגאל אהובי לאמנות

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן -06
משה קופפרמן. עבודה על נייר, שמן, עפרון והעברת צבע דפוס על נייר, 1991. צילום: אלעד גוטמן

אוצרים: יגאל אהובי ומתן דאובה
התערוכה הרביעית של אוסף יגאל אהובי לאמנות, בגלריה האוניברסיטאית לאמנות של אוניברסיטת תל אביב, הינה תערוכה מעבודותיהם של האמנים סיגלית לנדאו ומשה קופפרמן, מעמודי התווך של האמנות הישראלית.
לאחר שלוש תערוכות בהן הוצגו עבודות מהאוסף, בעיקר של אמנים בינלאומיים, תערוכה זו מציגה שני אמנים ישראלים. התערוכה הנוכחית קטנה בהיקפה משלוש התערוכות הקודמות, ובאופן חד פעמי ולבקשת האוניברסיטה היא מוצגות בחלל קטן יותר.
לנדאו וקופפרמן מבטאים באופן מובהק בעבודותיהם המוצגות בתערוכה את הקיבוציות והישראליות. העבודות עוסקות במערכתיות, באקספרסיביות, בסדר ומקצב, והצגתן המשותפת מציעה מבט חדש על מקומה של האמנות בחיינו ועל האופן בו צומחת האמנות בסטודיו האמן.

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן -01
סיגלית לנדאו. מתוך ההצבה "מדיח קיבוצי" , 2007-2009. צילום: אוהד מטלון

סיגלית לנדאו (נ. 1969) – נציגת ישראל בביאנלה בוונציה ב-2011.
בתערוכה זו מציגה לנדאו את המיצב 'מדיח קיבוצי' (2007 -2009). המיצב הוצג בתערוכת היחיד של האמנית ב-KW בברלין, בשנת 2007, ועבר פיתוח נוסף לקראת הצגתו בתערוכה הנוכחית, לראשונה בפני קהל ישראלי. העבודה מבוססת על מכונת שטיפת כלים שהייתה פעילה בקיבוץ מנרה. לנדאו אספה עצמים וחומרים שונים, חלקם אינם נאים במראה ואף דוחים לכאורה, איגדה אותם יחד והעניקה להם חיים חדשים. האובייקטים, שייעודם המקורי ניטל מהם, זוכים לתפקיד חדש ומתוזמר בתוך המיצב, ובעזרת המלחין ירדן ארז הם הופכים את מכונת השטיפה לתיבת נגינה. הצופים מוזמנים לבחור לאיזו יצירה להאזין – 'ארוחת בוקר', 'ארוחת צהריים' או 'ארוחת ערב'.

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן -03
משה קופפרמן. עבודה על נייר, שמן, גרפיט ועפרון על נייר, 1987. צילום: אלעד גוטמן

משה קופפרמן (1926– 2003) – זוכה פרס ישראל לציור ונציג ישראל בביאנלה בוונציה ב-1986.
בתערוכה זו מוצגות עבודות על נייר, קופפרמן ראה ביצירות אלו חלק מרכזי ביצירתו ואשר עדיין לא זכו לחשיפה לה הן ראויות. קופפרמן ראה בנייר 'מצע נדיב' אשר מיטיב עם  הציור  מעצם אופיו ה"מקבל" ויכולתו לשמר היטב את הפעולות שבהן נקט הצייר. קופפרמן משמש לדעת רבים "מקראה" לאמנות הישראלית, תערוכות רטרוספקטיביות מעבודותיו הוצגו במוזיאון ישראל ובמשכן לאמנות עין חרוד.
במסגרת התערוכה יתקיימו שיחי גלריה והרצאות.
נעילה: 14.8.2015

(הרחבה על עיכול קולקטיבי ונימוסי שולחן, מתוך: "סיגלית לנדאו, ברלין" בהמשך)

הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר
אוניברסיטת תל-אביב,
כיכר אנטין, חיים לבנון פינת איינשטיין, טל. 03-6408860
שעות פעילות: א'-ד' 11:00–19:00, ה' 11:00–21:00, ו'  10:00–14:00
הכניסה חופשית

 

מקלות ואבנים/ Sticks & Stones
דפנה אלון / Dafna Alon

Sticks & Stones. דפנה אלון0326
Sticks & Stones. דפנה אלון

אוצרת: אלכסנדרה לוין
פתיחה: יום חמישי, 30.4.2015, שעה 19:30

Sticks & Stones הינה תערוכת היחיד השנייה של האמנית דפנה אלון. בתערוכה הראשונה שהציגה אלון, ונקראה "Dream", יצרה אלון דמויות של חיות וציורים פראיים כדמויות בודדות. בתערוכה זו הופכות הדמויות של אלון "לשבט", כאשר שלל הדמויות מקבלות ביטויי חדש וביניהן דמויות גרוטסקיות, מלאות הומור אשר מישירות מבט עם הצופה.

Sticks & Stones. דפנה אלון01
Sticks & Stones. דפנה אלון

אלון, מושפעת בציורייה מהזרם הנאיבי ועושה שילוב בינו לבין ציור פיגורטיבי, מציירת על קרטון לא מועבד. בסיום תהליך היצירה מצפה את הקרטון בשכבת לקה מבריקה אשר "נועלת" את כל שכבות הציור. במרבית עבודותיה של אלון נעשה שילוב של מיחזור ושימוש בעצים ישנים, אשר נהפך לחלק אינטגרלי מעבודותיה.

Sticks & Stones. דפנה אלון03
Sticks & Stones. דפנה אלון

נקודת המוצא של גלריה קפריס הינה תשוקה לאמנות ישראלית, הגלריה מהווה במה לאמנים צעירים ומבטיחים בתחילת דרכם ולצדם מציגה עבודות של אמנים ישראלים מובילים. את הגלריה ואוסף היצירות מנהלת האוצרת אלכסנדרה לוין. בנוסף לתצוגת הקבע של אמנות ישראלית, גלריה קפריס מקיימת בין שלוש לשש תערוכות בשנה, ומשתתפת באירועים בינלאומיים. זו היא התערוכה הראשונה של הגלריה מאז שהגלריה עברה מיפו לפרישמן.

Sticks & Stones. דפנה אלון-1
Sticks & Stones. דפנה אלון

דפנה אלון, בוגרת שנקר, הציגה והשתתפה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. Sticks & Stones הינה תערוכת היחיד השנייה שלה בגלריה קפריס.
נעילה: 22.5.15
גלריה קפריס, פרישמן 42 תל אביב, טלפון: 077-5362430
שעות פעילותא-ה: 11.00-15.00 ו: 10.30- 14.30

Black Is a Colour – דרור בן עמי

אוצריםד"ר רוני פורר, לורה שוורץ
פתיחה: חמישי 7 מאי 2015  בשעה 20:00 נעילה: 11 ביולי 2015

Black Is a Colour דרור בן עמי
webs ii 2014 charcoal on paper 100x200cm

בעוד התערוכה "יהודיםעם עבודות של  מיכה אולמןאביטל גבעיצחק דנציגראוצר: רוני פורר –  נמשכת, בחלל הראשי של הגלריה , ללא מועד סיום, בחלל העליון של קונטמפוררי ביי גולקונדה מציגים את תערוכת היחיד של דרור בן עמי, Black Is a Colour, במסגרת פרויקט "המבחנה".
בשנים האחרונות יוצר בן עמי עבודות גדולות ממדים על נייר, בטכניקות המבוססות על חומרי רישום, בעיקר באמצעות סוגי פחם שונים, מתוך בחירה מודעת שלא להשתמש בצבע. למרות הסממנים הרישומיים המובהקים של נייר ופחם –קנה המידה הגדול וחומריותן הרוויה של עבודות אלו, מאפשרות להן להיחשב כציורים לכל דבר.
הנושאים בהם עוסק בן עמי הינם על-זמניים וללא גבולות : חיים ומוות, חומריות והתכלות, יופי וריק. ההוויה הציורית מנותקת מחוויית ה"כאן ועכשיו" וצפה בין המודע לתת מודע.
דרור בן עמי, יליד ישראל, 1956, למד באקדמיה המלכותית לאמנות באמסטרדם (Rijks Academy Amsterdam), שם רכש את יסודות הציור והרישום האקדמיים עליהם הוא מבסס את עבודתו.

Contemporary by Golconda,רח' הרצל 117, תל אביב
שעות פתיחה: ימים ב' עד ה': 19:00 – 11:00, יום ו': 10:00-14:00, שבת: 11:00-14:00
טל'   03-6822777 www.contemporary.co.il

 

מדיAקטיב 2015

אירוע אמנות מדיה במדרשה לאמנות

מדיAקטיב 2015 -1
מופע אודיו ויזואלי מאת אהד פישוף

יום חמישי, 30.4.2015, החל מהשעה 18:00, קמפוס המדרשה
אוצר: דניאל לנדאו

אירוע מדיה אקטיב יתקיים זו השנה השביעית ביוזמת המדרשה לאמנות – הפקולטה לאמנויות בית ברל ביום חמישי ה-30 לאפריל החל מהשעה 18:00 בערב. במרכז האירוע יופיע אוהד פישוף, בנוסף, יוצגו עבודות אמנות, מייצבים, פרפורמנס ועבודות וידאו וסאונד.

מדיAקטיב 2015 05
עבודה של מיקי שמואלי

אירוע המדיה אקטיב הוא אירוע אמנות אקטיבי, חווייתי ובלתי אמצעי החוצה את גבולות הגלריה והמוזיאון. משטחי המדרשה יהפכו לקנבס המאפשר התנסות בשילובי מדיה ושיתופי פעולה החורגים ממתכונת התערוכות המקובלת. האמנים והמופעים יחברו בין האמנות לטכנולוגיה יגיבו למצב הדיגטלי המציף אתנו ויעמדו על הקשר בין אמנות, טכנולוגיה ואקטיביזם.

בין המופעים:

 מופע מאת אהד פישוף
מופע אודיו ויזואלי מאת אהד פישוף, בו יפיק האמן הרב תחומי מוסיקה אלקטרונית מכל הבא ליד, מופע המשלב שירה, ריקוד ווידאו ארט.

מדיAקטיב 2015 02
עבודה של רפי אלה מנור

 Spoken Word
ליין ספוקן-וורד בו יוגשו טקסטים לכדי מקהלת קולות של דוברים שונים. ההגשה מבוצעת בקול אחד או בריבוי של קולות. למופע תצורף חוברת מודפסת של הטקסטים שתחולק לקהל כך שהמופע יהווה פלטפורמה לבחינת היחסים בין המילה המדוברת למילה הכתובה.

מופע בועות ניילון
המשתתפים יטיילו בתוך בועת ניילון בגודל 2.5 מטר גובה, 15 מטר אורך ו- 4 מטר רוחב  בצמוד למגדל המים.

מופע מוסיקה אלקטרונית
המוסיקאית והזמרת כרמל מיכאלי במופע אלקטרו פופ.

 

"יום ביומו"
פלורה רובנר – תערוכת יחיד

יום ביומו תערוכה של פלורה רובנר
עבודות של פלורה רובנר. צילום: יחצ

אוצרת: איילת אמוראי-בירן
פלורה רובנר נולדה במקסיקו סיטי. היא למדה בבית הספר הלאומי לאמנות פלסטית "La Esmeralda"  (ביה"ס בו למדו דייגו ריברה ופרידה קאלו). ב-1982 זכתה בפרס לאומי "Best students of Mexico". פלורה רובנר השתתפה בקונגרס הפסלים ה-12 בקליפורניה. הציגה בתערוכת "La Calle" המלווה ע"י Herve Fischer at Modern Art Museum שבמקסיקו סיטי. מאז 1985 התגוררה באירופה, ועבדה בסטודיו של Pascual Fort in Cadaques, Gerona, Spain. השתתפה בתערוכות אישיות וקבוצתיות באוניברסיטה הלאומית במקסיקו, איירה למגזינים שונים והופיעה ב"מילון לפיסול מקסיקני במאה ה-20". בשנת 2006 היא עלתה לישראל ומאז היא חיה ויוצרת בגבעת ישעיהו שבעמק האלה.

יום ביומו תערוכה של פלורה רובנר-1
עבודה של פלורה רובנר. צילום: יחצ

פלורה רובנר מבטאת בעבודותיה, הִרְהוּרים טְרַנְסְצֶנְדֶּנטְליים, הומור, בוז לחשיבה הרציונאלית הנפוצה  וביקורת חברתית נוקבת. בציוריה נובע הקסם לא ממשחק מזל אלא מהניגוד המתמיד בין השכל הישר והמקור הדמיוני. היא מורדת כנגד מִתְאָרים ומסורות מקובלות, מגיבה ונותנת ביטוי כנגד הפרדוקסים של  העולם, החל מהמוסר הכוזב, הרווח לטענתה בחברה שלנו וכלה בדיכוי הרגשות. בדרך זו, בסדרות מאוחרות יותר, סמלים בהם היא עושה שימוש בעבודותיה ,כמו: מסכות, קלפים, פרחים, בקבוקי משקה חריף, העירום הארוטי, הכדור כסמל, צבעי היסוד כסימן , כל אלו, תורמים לחקר הצורב של המציאות החברתית. סגנון עבודתה נע בין ריאליזם אקספרסיוניסטי של הפרטים הקטנים לבין פנטזיה של דחפים המתוארת בריאליזם קיצוני ומֵבִיך. הקונפליקט בין הצורות לרקע שסביבן, מנהל דואליות אינסופית הרומזת על אפשרויות חדשות.
קניון רמת אביב בתל אביב, גלריית "החלונות המוזיאליים", (על הקיר החיצוני של קניון רמת אביב, בין "ארקפה" ל"סופרפארם"), איינשטיין 40 רמת אביב.
נעילה:  30.4.2015

 

הארכת מועד נעילה וסדרת מפגשים עם אמנים ישראלים צעירים במסגרת התערוכה:

פרנצ'סקו פיניציו: ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב
Francesco Finizio: ARKPARKCRAFTRAFTCLINICCLUBPUB 

פרנצ'סקו פיניציו015
מתוך ההצבה Vision Center פרנצ'סקו פיניציו. 2012

במסגרת תערוכת היחיד הראשונה בישראל לאמן פרנצ'סקו פיניציו (מוזיאון בת ים, אוצר: יהושע סימון) המשלבת כמה מיצירות המפתח של האמן, יתקיימו סדרת מפגשים מרתקים עם אמנים ישראלים צעירים. האמנים אביגיל הופקינס, עירא שליט, להלי פריהלינג ועדן בנט יערכו כל אחד סיור או מפגש בתערוכה עם הדרכה ייחודית להם, הכוללת פעולות אמנותיות ושיתוף הקהל. האמנים יסיירו עם הצופים בחללי התערוכה השונים: בוטיק מונוכרומטי, חדר אוכל לחתולים, מכונה להקלטת והשמעת חלומות, חנות שמשנה את העסק שלה עשר פעמים במהלך שבוע אחד, שכונת פחונים מבתי צעצוע ועוד, ויציגו פרשנות מרעננת לאופן שבו אנו צופים באמנות עכשווית במוזיאונים.

תכנית הסיורים:
יום שישי, 24.4, שעה 12:00
עירא שליט יערוך 'שיחה על הבר' על אמנות בתוך עבודת האמנות "פרומיס פארק", כמיקסולוג של מיצים צבעוניים ומשקאות ממותקים.

יום שישי, 8.5, שעה 12:00
להלי פריהלינג ואביגיל הופקינס יפתחו דוכן עם פלייליסט לתערוכה, ציורי ציפורניים של סמלי מהפכה תחת השם "ידיים של פועלת" ועמדת שדרוג לבגדי המבקרים עם לוגואים של המותגים המובילים.

יום שישי, 15.5, שעה 12:00
עדן בנט תערוך סיור אקטיבי עם הנחיות פעולה לצופים בעבודות השונות.

הכניסה לסיורים, כמו לכל פעילויות המוזיאון, חופשית.
נעילת התערוכה: 30.5 – עם שיחה וסיור בתערוכה עם האמן פרנצ'סקו פיניציו

התערוכה פרנצ'סקו פיניציו: ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב במובי, מסתמכת על גוף העבודות העשיר של פיניציו. תוך שימוש באסתטיקת "עשה זאת בעצמך" וגישה מלאת הומור ואירוניה עצמית, פיניציו פיתח גוף עבודות ייחודי ואידיוסינקרטי הנטוע בהתבוננות בתקריות ותופעות הנסובות סביב שאלות של ערך וחליפין, סוכנות ומשמעות תרבותית.

מובימוזיאוני בת ים רחוב סטרומה 6 בת ים, טלפון 03-6591140
שעות פתיחה: שלישי וחמישי 16:00-20:00, שישי ושבת 10:00-14:00

אנשים קטנים – ניצן אבידור

אוצר: דורון פולק
פתיחה חגיגית: יום חמישי 30.4.2015 בשעה: 20:00

אנשים קטנים - ניצן אבידור. גלריית אפרת01
חיות ושובבות. אנשים קטנים – ניצן אבידור. צילום: יח"צ

ניצן אבידור הינו פסל ברזל המעניק משמעות מיוחדת לדמויות הלקוחות מעולם התרבות, הספרות, המסורת והאמנות. פסליו פיגורטיביים רבי סמליות ואלגוריה.
בתערוכה הנוכחית בגלריה אפרת בתל-אביב, הוא מציג סדרה גדולה של דמויות אנושיות המחוברות אל הלב בשפת גוף אישית ובהקשר פיוטי. יצירתו של אבידור מכילה ביקורת וסרקזם מהול בהומור. הפסלים המתכתיים צבועים בסגנון פופ ארט – המעניקים להם חיות ושובבות.
השפעתם של המיתוסים מן  התנ"ך ואלו של סיפורי המיתולוגיה היוונית על פסליו המסוגננים של ניצן הופכים אותו לאמן בעל סממנים אוניברסאליים.

אנשים קטנים - ניצן אבידור. גלריית אפרת
שפת גוף אישית. אנשים קטנים – ניצן אבידור. צילום: יח"צ

ניצן החל לפסל לפני כעשר שנים. הוא מתגורר ויוצר במושב גן חיים בשרון, שם אסף בתחילה צינורות מתכת מהם הרכיב את פסליו הראשונים. עם השנים עבר מפיסול דו ממד של קווי ברזל במרחב ופיתח שיטה של פיסול ברצועות מתכת המעניקות לעבודות מרחב תלת ממדי.
נושאי הפסלים של ניצן נבחרים מעולם המיתוס והתנ"ך ממש כמו מחיי היומיום ומהעולם בו הוא נמצא. נושאי פיסולו בממד הגדול כמו בממד הקטן כוללים: נושאי אהבה זוגיות, פריון ומשפחה, האדם והחי. ניצן יואל אבידור הציג את תערוכותיו בפסטיבל עכו – "זמן שאול" -2007,  "מבט קרוב רחוק" בפארק בכפר סבא – 2008, "דרך הפסלים" – ממילא ירושלים  – 2009,"רישום בחלל" מכללת אחווה – 2011, פרויקט פיסול בפארק ירוחם – 2014.

גלריה אפרתרח גורדון 21, תל אביב
נעילה: 28.5.2015
שעות ביקור בתערוכה: ב' ד' 11:00-13:00, ג' ה' 11:00-13:00 17:00-19:00, יום שישי : 10:30-13:00
אתר האמן www.nitzanavidor.com 
האמן בפייסבוק

 

 

 

פחם ירוק 

נפנפתם ופיחמתם? מתברר שפחם יכול להיות גם מוצר ידידותי לסביבה: במסגרת קורס עיצוב אריזות, סטודנטים מן המחלקה לתקשורת חזותיתמדיה חדשה שנה ב' של הנדסאים באריאל גויסה לעצב מארז למוצר ייחודי – פחם ירוק: פחם המיוצר ללא פגיעה סביבתית.

שלומי דהן, מנחה הפרויקט, מסביר על התוצרים: "כחלק ממיתוג המוצר, הסטודנטים הונחו להתייחס לסוג המוצר ושימושו. כך עיצבו הסטודנטים, בין השאר, אריזה לפחם בצורה של מארז פיקניק שעוצבה על ידי תהילה גלמן, וכן אריזה בצורת קופסת גפרורים מוגדלת שעוצבה על ידי הודיה רחמילביץ'. בלטה ביצירתיותה עבודתה של הילה בוסק, שעיצבה אריזה בצורת לוח שח מט / שש בש, שניתן להשתמש בה למשחק לאחר השימוש במוצר עצמו. זו דוגמה לעיצוב המשרת לא רק את מוצר המטרה, אלא לוקח בחשבון גם את הסביבה שבה משתמשים בו, וכך נוצר ערך מוסף".

פחם ירוק. אוניברסיטת אריאל-3
גפרורים. פחם ירוק

ירון ארפי, יוזם פרויקט 'פחם ירוק': "הסטודנטים קיבלו על עצמם את המשימה בתשוקה רבה, תוך תחושת שליחות והבנת חשיבות ונחיצות הפיתוח. במהלך הקורס נערכה הגשת ביניים שבה כל סטודנט קיבל ביקורת בונה על יצירתו, שהובילה למיקוד בשוק המטרה, ואף נבחנו אספקטים פרקטיים נוספים כגון אחסנה, הובלה ומידוף המוצר. התוצאות הסופיות הראו מקצועיות רבה ויצירתיות גבוהה".

פחם ירוק. אוניברסיטת אריאל-2
שח מט. פחם ירוק

רינת סופר-גרינפלד, ראש המחלקה: "פרויקט 'פחם ירוק' הוא דוגמה לפרויקטים נוספים שבהם מתנסים הסטודנטים במהלך לימודיהם. בפרק זמן קצר של שנתיים, נחשף הסטודנט ההנדסאי לכל רזי המקצוע, לידע ספציפי ורלוונטי, ומקבל את הכלים המדויקים והעדכניים ביותר של תחומו. ברגע האמת, הוא מקור מקצועי העובד ביעילות תוך חשיפת מומחיותם. לימודי תקשורת חזותית במסלול מדיה חדשה הינם בעלי ביקוש רב מאוד בעולם שבו החוויה הוויזואלית חזקה מן החוויה המילולית, והמסר הרעיוני מתורגם למסר חזותי".

פחם ירוק. אוניברסיטת אריאל-1
מארז פיקניק. פחם ירוק

"לימודי עיצוב למדיה חדשה משלבים תיאוריה ולמידה מסורתית, יחד עם יצירה ועשייה יישומית, והקניית כלים טכנולוגיים וממוחשבים עדכניים. מטרתם –  להכשיר את הסטודנט לעבודה מול לקוחות, או ליזום פרויקטים עצמאיים, מרעיון ועד יישום והפקה. במהלך הלימודים הסטודנטים מתנסים בפיתוח רעיוני, פיתוח קונספט ופיתוח אסטרטגיה גרפית. סגל המחלקה מכוון להישגיות גבוהה, ולכן מתבצעים שיתופי פעולה עם חברות בשוק הישראלי – חברות מסחריות וציבוריות, לשם התנסות בעבודה על פרויקט אמיתי, וזאת תוך ליווי צוות המחלקה והלקוח".

"ארכיטקטורה פוגשת רובוטיקה"

סדרת הרצאות אורח בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל

"עיצוב לתגובה חושית". רובוט מרחף בכרתים-1
"עיצוב לתגובה חושית". רובוט מרחף בכרתים

בסימפוזיון תתקיימנה הרצאות אורח  של פרופ' אדריכל קונסטנטינוס-אלקטס אונגריניס, מאוניברסיטת כרתים ופרופ' צבי שילר מהמחלקה להנדסת מכונות ומכטרוניקה באוני' אריאל. הסימפוזיון יכלול הרצאות אורח, דיון בין מרצים וסטודנטים ומרתון תכנוני על מנת לרכז מאמץ קבוצתי לנושא אדריכלי. במהלך המרתון מנחים יעברו בין הצוותים המעורבים בהם ישתתפו עשרות סטודנטים מאוניברסיטת כרתים ומביה"ס לארכיטקטורה וכן סטודנטים מהמחלקה למכטרוניקה באוניברסיטת אריאל.
במסגרת המרתון התכנוני יתכננו המשתתפים אלמנטים למלונות אינטראקטיביים וחוויות בהתאמה אישית, עיצוב ותפעול של חללים ארכיטקטוניים אינטראקטיביים, מחדרי מלון מתוחכמים ועד לחזיתות משתנות. העבודה תתמקד ב-5 מרכיבים נפרדים של מלון, הן כחלל והן לתפעול.  מרכיבים אלה יהיו מוקד העבודה  חדרים\סוויטות, כניסה\לובי,  חדרי וועידות\אולמות, חזיתות\מעטפת, חללים חיצוניים\בריכה\ברים\מסעדות.
הצוותים יציגו פרויקטים בעלי איכויות עיצוב בסוגיות הנדונות בנוגע לרווחת המבקר במלון העכשווי. יתוכננו באופן רעיוני מערכות רובוטיות, להוכחת הקונצפט ויוצגו באופן חזותי, אנימציות ותרשימים של המרחב כולל הביצועים שלו, כמו גם פתרונות תוכנה וחומרה להפעלת המערכות הנדרשות. העבודה תכלול מצגות ודיונים על נושאים כגון יצירת סביבות אוטומטיות מותאמות באופן אישי במישרין או בעקיפין למבקרים כגון: עיצוב שמבוסס על פעילות, שנובע מנתונים, קיימות, תרבות ים תיכונית, רעיון ה'ביתיות', ארעיות, ממשק אדם- מחשב, דו קיום של אדם ומחשב, מודעות לחלל ועוד.
הרצאתו של : פרופ. צבי שילר – "ארכיטקטורה בעידן הרובוטיקה" תציג את השימוש בטכנולוגיית הרובוטיקה המיועדת ליצירת סביבות דינמיות המעשירות את החוויה (ביום ה' 30.4.2015 ב 10:00-11:00).
הרצאתו של פרופ' קונטנטינוס-אלקטס אונגריניס – "עיצוב לתגובה חושית: שילוב סביבת בינה ממוחשבת ורובוטיקה בארכיטקטורה"  (ביום ה' 14:00-15:00).
הרצאות נוספות בימי חמישי ב-14:00 סדרת הרצאות אורח בניין השער אולם 51.4.55
14/5/2015 – ד"ר אדריכל נוף בני שדמי – "10 שנים בסין, פרויקטים נבחרים".
28/5/2015 – אינג' צבי המלי – "למה מבנים מתעקשים לעמוד"

 

עיכול קולקטיבי ונימוסי שולחן

מתוך: "סיגלית לנדאו, ברלין" (עמ' 11-69) עורכים: רות רונן וגבריאל הורן

"חדר האוכל הוא המרכז לחיים. לא רק לעבודה המשותפת, אלא גם לכל מה שלפניה ושלאחריה. רק מי שנכנס לחדר האוכל בעין חרוד וראה את השולחן הערוך וזה קהל החברים היושבים אליו מסביב – יוכל לעמוד על עניינם של החיים המשותפים ויוסברו לו כמה וכמה דברים, שנראו בעיניו תמוהים ומופרכים. ובראש כל – עניינה של המסיבה הגדולה, של הסעודה בציבור. לכאורה, גזרה היא: מה עניין עבודה משותפת לאכילת מזון בציבור! ואולם השולחן המשותף כוחו גדול ומכריע כל כך בחיי הקיבוץ, שאין לוותר עליו. כאן, דווקא בשעה זו של הנאת כל הכלל כולו כאחד, מתחנך האדם להיות חבר עם החברים. לא קל היה לכל אחד מאיתנו לוותר על אותה נעימות אינטימית שבשולחן המשפחתי; אבל כבר לימדו החיים, כי כל המוותר על שולחן הקבוצה – מוותר על הקבוצה בכלל. ברכת הנהנין צריכה להיאמר בציבור והיא הנותנת טעם לעבודה המשותפת."[1]
נוכחותו החובקת-כל של הציבור האפילה תמיד על הוויית היחיד בתרבות הישראלית החדשה, זו שהתפתחה מראשית תנועת התחייה הציונית, לפני מעט יותר ממאה שנה. "האדם החדש" שנולד מתוך המהפכה הציונית, זה שגופו עוצב מחדש, שריריו נמתחו וקומתו הזדקפה מול השמש והאור, על שפת הים התיכון, לא בורך, לצד מתנות הטבע האחרות, בהשתקפות-מראה של דמותו כיחיד. "היהודי החדש" הוטען ב"אני קיבוצי"[2] – אמנם בעל תוכן שונה, לכאורה, אך חסר חיישנים לזיהוי האישי והפרטי. התרבות הציונית השקיעה מאמצים אדירים בהלחמת קרעי הזהות היהודית לתפוצותיה וחולשותיה לכדי גוף-זהות אחיד, מוצק ויציב, שאין בלתו. נחום סוקולוב היטיב לתאר את הגוף הזה כ"שלשלת אורגניזם מיוחד במינו, המורכב מהמון לבבות, שאף-על-פי שהם חופשיים, הנם דופקים בהרמוניה, וממקלעת רעיונות הרוחשים באופן שווה"[3]. ה'אני הקיבוצי', טען סוקולוב, "הוא מעין 'מזל תאומים' של הפרט והכלל שמתלכדים בהרמוניה גמורה"[4].

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן -02
סיגלית לנדאו. מתוך ההצבה "מדיח קיבוצי" , 2007-2009. צילום: אוהד מטלון

הדימוי המודרניסטי-טכנולוגי של שלשלת או מקלעת של יחידים הנשזרים ליחידה הפועמת במקצב אחיד – תיאור שכמעט מעלה סאונד מכאני של גלגלי שיניים משומנים היטב  – תואם את תיאור צמיחתם וחינוכם הרוחני של ילידי הארץ, שהתמסרו בגופם לחזון הציוני, אך נפשם נזנחה תחת ההשערה שהיא תומר ותתעצב מחדש מכורח המעטפת הגופנית והמרחבית השונה כל-כך שהעניקו לה ימי המהפכה ההירואיים. רק הימים הבאים הוכיחו שתהליך היציקה ועיצוב התבנית של האדם הישראלי החדש לא הצליח למחוק שרידים והבהובים של זיכרון מהעולם הישן שצפו והגיחו ברגעי חולשה פרטיים ולאומיים. "למה הצריף הגדול [הכוונה לחדר האוכל – ט.ת.] דומה אותה שעה?"  -שואל בנארי בתארו את חדר האוכל של קיבוץ עין חרוד בסוף שנות ה-20, בליל חורף סוער, כשאור מנורת הלוקס מרצד במרכזו והוא "זורע נגוהות על סביבותיו" בתוך מרחב חשוך ובודד  – "לבית המדרש הישן בעיירה, שמה, בליל הקור והשלג"[5]. "שמה"; "בקור ובשלג"; "בלילה"; לעומת כאן, בחום המהביל, תחת השמש והאור המסנוור. הצריף, לכאורה, אותו צריף, אך "שם" – בית מדרש ו"כאן" – חדר אוכל. לימוד תורה – "שם" ואכילה משותפת – "כאן". לרגע קצר אחד, תחת מטר סוחף אחד, נראה חדר האוכל של הקיבוץ, במין תעתוע של העין, כבית המדרש המט לנפול "שם", בעיירה היהודית, בגולה, באירופה. התעתוע אינו עווית של געגוע לעולם שנמחק – שכן, הדברים נכתבו בשנת 1931 – לפני החורבן הגדול של יהדות אירופה, כשבתי המדרש הרבים המפוזרים בה, בעיירות היהודיות קטנה ומרוחקת, עדיין עמדו על תילם. התעתוע הוא בלבול של התודעה, הזיה פנימית אסוציאטיבית, הבנויה על מערך פנימי המוטמע עמוק בנבכי הנפש היהודית: הגרעין המשותף, הקבוצתי, המייצר לעצמו "מניין", "חברותא", "חצר" של רב או "סעודה בציבור".

הדת היהודית מקדשת את הציבור ורואה בכינוסו מעמד מכונן המחזק ומאשר את קיומו של היחיד. היהדות איננה מקדמת רעיונות של הינזרות והתבודדות, אלא מעודדת התקבצות  – תפילה ולימוד בצוותא הם מעקרונות הקיום היומיומיים של מי ששומר על אורח חיים יהודי-דתי. לפיכך, העובדה שחדר האוכל, בימיו המוקדמים של הקיבוץ, מדומה לבית מדרש – דימוי שבמהלך השנים הבאות יושתק ויודמם תחת הצנזורה החילונית-סוציאליסטית –  מעידה על תפקידו ומשמעותו הציבורית: לא רק מרכז הזנה המבשל ומספק אוכל לקבוצה כולה, אלא מקום המתווה למען היחיד מסלול ודרך, מקום שם היחיד שוהה כדי ללמוד את לימודו הקולקטיבי, לשנן את שפתו, חוקיו ומנהגיו ולזכות בלגיטימציה הציבורית למעמדו כחבר בקהילה. חדר האוכל הקיבוצי, אם כך, הוא מקום שמתקיים בו, מידי יום, טקס חניכה חברתי ותרבותי. הופעת בחדר האוכל – הוכחת את שייכותך לקהילה. והיה ונמנעת מלהופיע במרחב הציבורי והסתגרת בחדרך הצר – כאילו הפנית עורף לקבוצה, והצהרת על שונותך.

ניתן, אם כך, לתאר מהלך כפול של המהפכה הציונית – האחד גלוי והשני סמוי. באופן הגלוי חל תהליך של שחרור ועיצוב מחדש של הפרט, אל עולם חילוני, התומך בקדמה ובאינדיבידואליזם, אך באופן סמוי – ממשיך הכלל לשמר את כוחו הקובע מי יימנה על הציבור ומי יופרש ממנו. באופן הגלוי הציעה הציונות מהלך מהפכני של חילוניזציה של התרבות היהודית לקראת פרויקט מדיני, כלכלי וארכיטקטוני מודרניסטי, אך באופן סמוי ומתחת לפני השטח, המשיכה לרחוש הלהבה התיאולוגית-משיחית הרואה בארץ ישראל את ארץ האבות הקדושה של התנ"ך. הלם המפגש עם קברי האבות והמקומות הקדושים ליהדות הנזכרים בטקסט המקודש של ספר הספרים, בעקבות כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים (1967) הפך באחת – מבלי שקברניטי האומה יכלו אפילו להרגיש בדבר ולהבחין בו ברגע התרחשותו – את המהפכה על-פיה, ומאותו רגע (כמעט) לקח החזון המשיחי את המושכות. דחפים קיבוציים אלה, שהדפו והניעו ללא-הרף את מפרשי החילוניות והפרטיות לטובת כוחה הסוחף והתומך של הקבוצה היו תוצר בלתי נמנע של מאמץ-האדירים שהושקע בהקמתה של מדינת ישראל. המאמץ הקולקטיבי לייצר את התדמית הקיבוצית – לא רק של הקיבוץ כיחידה אוטופית, אלא גם של הקולקטיב הלאומי-ציוני כולו, לא הותיר מרחב מקביל ושווה-ערך לעולם הרגשי והאינטימי של הפרט. לפיכך, שימרה התבנית הקהילתית את כוחה, מבלי שבאמת התהפכו סדרי-עולם עקרוניים: היחיד, הפרט או האינדיבידואל נשאר מבחינה תרבותית, בתחתית הסולם, מוצל על-ידי האידיאה של הכלל, נשלט על-ידי כוחו של הציבור, מצפה ממנו לאישור וללגיטימציה.

העשורים האחרונים הפגישו את התרבות הישראלית עם קולות עמומים שהתגלגלו ובאו מעומקים שכוחים. לדימוי הליילי של "בית המדרש הישן" הצטרפו, באיחור של כיובל שנים, קרעי זיכרונות אישיים מן העבר, ונוצר זיכרון חדש, שאינו מקשה אחת מדוקלמת וטקסית, אלא זיכרון מפוצל ומתפצל של קולות פרטיים[6]. גם ילידי הארץ, אלה שעינם הפנימית לא ספגה באופן ישיר נופים מ"שם", גילו שהזהות הישראלית שלהם מכילה תת-מודע זר שאין הם יודעים להסבירו[7]. הגסיסה האיטית של התנועה הקיבוצית  – האייקון האולטימטיבי של הקולקטיב הישראלי -וכניעתה הסופית למהלכים המורכבים של ההפרטה אינן רק תוצר של שינויים כלכליים ומדיניים במבנה המקרו של החברה הישראלית והגלובאלית, אלא תוצאה של זעזוע פנימי עמוק, שערער את המבט הכל-יודע של הקבוצה. הקבוצה לא יכלה עוד להכיל את הפרטים שבתוכה והשלם הפך לפקעת של יחידים רוחשים.

התערוכה של סיגלית לנדאו נובעת מן התהליך הזה: יש בה קולות שעולים משום-מקום, קולות שעולים זה-על–זה ומתנגשים ביניהם, יש בה חיכוך בין כוחות הקבוצה לבין היחיד ובין המרחב הכללי למרחב הפרטי, יש בה חלקים דומים שאינם זהים, ומעל הכל – יש בה חיזיון אפוקליפטי של תאווה קפיטליסטית וזלילה עד-תום.

* * *

המכונה לשטיפת כלים, שנרכשה ממטבחו של קיבוץ גלילי שחיסל את חדר האוכל שלו, על ציודו וכליו, שסיגלית לנדאו הציבה במרכז תערוכתה ב KW בברלין, מתפקדת כגוף רב-זרועות, נע-רוחש-ומקרטע, גורר איתו בתנועתו המעגלית, מיני שיירים ושרידים, מצמיח מתוכו אזוב ועשב-פרא, ומייצג את רוח הרפאים הקיבוצית.

לנדאו מציגה את המכונה, לאחר שהתרוקנה מכליה. לא-עוד מסלול משפריץ-מים הקולט אל-תוכו מאות כלים מלוכלכים, מעביר אותם באדים רותחים ובסבון מוקצף ופולט אותם נקיים ומולבנים, אלא מנהרה אפלולית בחלקה, גלגליה עדיין נוסעים ומסיעים, בנויה באופן שמשקף את הפונקציונאליות ה"גופנית" שלה בשרשרת המזון של הקבוצה: מארכת, מפותלת, מקרקשת ומקרקרת. זהו מעין מגה-מעי, צינור עיכול קולקטיבי המעכל ומטהר את שיירי המזון של הקבוצה, משלים את עבודת הקיבות הפרטיות. רובוט הניקיון והשטיפה ממוקם בשוליו של חדר האוכל, שהוא ה'בטן הרכה' של הקבוצה: הסמל האחרון של חיי השיתוף, שם נפגשים, מתחככים, "סוגרים עניינים", "מצליבים מבטים",  מדברים, מתבדרים, מתדיינים, מחליטים החלטות וגם –  אוכלים, שותים, מעכלים. חדר האוכל הוא המקום האינטימי ביותר, אך בו-בזמן, גם הציבורי ביותר בחיי הקבוצה. סיגלית לנדאו העדיפה לא לשחזר את מרחב האכילה המשותף, או את השולחן עצמו, עליו מונחים המאכלים, אלא לצלול היישר אל "מערכת העיכול" הקולקטיבית, למשש את קרומיה וקפליה הפנימיים ולדלות משם צלילים בודדים, המהדהדים בריק, שרידים, פירורים ושאריות. כמו הכיורים העקורים, שנלקחו מסדנאות עבודה של בעלי מלאכה בדרום העיר, בסביבת הסטודיו של האמנית, כך גם המכונה לשטיפת כלים – ישות מכאנית שהוצאה מהקשרה, ננטשה על-ידי משתמשיה והועפה אל צידי הדרך כגוף מפרפר חסר תועלת, לוויתן על החוף, קורבן לגסיסה ולהפרטה.

במרחב המורכב ורב הפרטים של התערוכה, זוהי משקולת אחת במטוטלת חסרת המנוחה שנעה בין מקדש ה'יחד' הקהילתי, לבין מקדש הפרטיות האישי, כששני המישורים הסימבוליים הללו נשטפים בעוצמה על-ידי המרחב האורבאני הסוחף של העיר הקוסמופוליטית. כשהיא משגרת לחלל תערובת של "אוכל ורעל" מזינה לנדאו מערכת עיכול ענקית, בולימית, של התרבות המערבית שעיכלה אל-תוכה, ללא-שייר, גם את המהפכה הסוציאליסטית-קיבוצית וגם את מעמדו המקודש של היחיד האקזיסטנציאליסטי.

כמי שנולדה ובגרה בירושלים, וחוותה על בשרה את העיר רווית הניגודים והזהויות, שלעולם נכשלת בחיבור חסר הסיכוי ביניהם, לנדאו מביאה מירושלים לברלין את מה שברלין מכירה היטב כל-כך: את התבנית של שני חצאים שאינם בדיוק מתחברים לשלם. המחצית האחת אינה זהה לאחותה והיא חושפת גנטיקה שונה מהותית. לנדאו מבקשת להעביר את החוויה של אי ההלימה הכרומוזומלית בין חצאים משוכפלים באמצעות עירוב הצופה בתהליך אישי: היא מבקשת ממנו לשלוף מכיס מכנסיו, או מארנקו האישי, את צרור המפתחות הפרטי שלו ולהציע את אחד ממפתחותיו למפעיל מכונה לשיכפול-מפתחות הניצבת על אם-הדרך, באמצע מסלול ההליכה המוביל מחלל אחד למשנהו. בעיצומה של הצפייה, נפגש הצופה עם מנגנון טכני, המתפקד באופן קונקרטי ומבקש ממנו שיתוף פעולה. מי שייענה ויביע אמון במנגנון שלפניו, יגלה  – לאחר שיוחזר לו המפתח המקורי בצירוף המפתח המשוכפל – שהשכפול לא עלה יפה.

המנגנון בנוי כך שהוא הופך את הכיוון של קונטור המפתח – אותו צופן ספציפי המותאם בין הדלת לבין המפתח הפותח אותה – ומשכפל אותו כנגאטיב למקור. החפץ המשוכפל הנפלט מן המכונה נשלל מכוחו הפותח-דלתות ויותר מזה – הוא איבד את משמעותו כמאשר בעלות וריבונות.

שני החצאים שאינם תואמים – ההיפוך הגדול של המשפט הכתוב על שערי ירושלים, מאז 1967 – "כעיר שחוברה לה יחדיו", הם פאראפרזה אורבאנית ל"מפתח העיר", או לסימבול הרומנטי של המפתח כאטריבוט של זהות ספציפית. לנדאו תרגמה את הסמל המיתולוגי למפתח מודרני המייצג בעלות על רכוש פרטי. דווקא מתוך השפה המכאנית של אקט השכפול המהווה חלק ממרקם אין-סופי של שירותים אורבאניים בעיר המודרנית, מעלה המפתח-שאינו-פותח זהות זרה, שאי אפשר לנקוב בשמה, ואין לה כתובת מדויקת. נוכחותה הרפאית של הזהות הלא-תואמת, האקס-טריטוריאלית, תמשיך ותלווה את הצופה גם כשיצא מחלל התצוגה והיא תחייה את חייה הסמליים בצרור המפתחות הפרטי, לצד קהיליית המפתחות הלגיטימיים.[8]

"המסיבה הגדולה" – קרא בנארי, הכותב העלום מעין חרוד, לסעודה המשותפת, המתרכזת סביב השולחן הגדול, רב המשתתפים. רק מי שישב אל השולחן הגדול הזה יוכל לרדת לסוד חקרם של חיי הקבוצה, כתב החלוץ מן העמק. השולחן כאתר של שיתוף, כינוס, וריכוז הכוחות סביב ליבה אחת. לנדאו קמה חרש מכיסאה אצל השולחן הקבוצתי ומתחילה לטייל במרחבים שסביבו. היא ניגשת לאזור הצדדי, שם ממוקמת המכונה לשטיפת הכלים וממנה היא נעה הלאה אל אזור הבישול והכנת האוכל: המטבח. בביוגרפיה הפרטית-ציבורית שלנדאו בונה בין חללי התערוכה, המטבח, עם תנור האפייה שבמרכזו, המקרר וארונות המדפים מייצגים את החלל הפרטי. לצד המטבח, במה שנראה כמו אופק הבית ומרחביו הפנימיים, ממוקם הסלון – ספה וכורסאות, נעזבים ונטושים. התנור: שם ניצבת לנדאו ולשם היא מכוונת את מבקריה וצופיה. המטבח מאזכר את שנות ה-60, מהדהד לתוך הביוגרפיה הפרטית של האמנית. התנור בעל ארבע הלהבות ממרכז את המבט. עמדת המבשלת מבקשת סיבוב המתגים והדלקת הגז… כמו אדים העולים מתוך הסירים, כך, לפתע, מבלי להמתין לזמן הרתיחה, עולים קולות מתוך רמקולים המורכבים במקום להבות הגז. ארבע נשים, שקולן עולה מארבעה מעגלי המבערים, מספרות את סיפור חייהן, כאילו נספגו אל תוך התנור באלפי שעות בישול ואפייה והן ממשיכות לחיות בתוכו. הנשים שקולן הוקלט הן סבתות שמרבית שנותיהן מאחוריהן. בהמשך לסיפורן הפרטי הן מקריאות מתכונים של מאכלים שאהבו לבשל: מתכונים ממטבח ספרדי, או אשכנזי, פולני, או מרוקאי, בהתאם למוצאן השונה. קולותיהן מתערבבים זה בזה, מעצימים את המטאפורה המרכזית של התערוכה – המטאפורה של אוכל, הזנה ועיכול. לכאורה, נוגעת לנדאו ביסוד הראשוני ביותר במשפחה היהודית: שולחן האוכל והטקסיות המשפחתית שסביבו. שולחן האוכל – באמצעות מחוללו ומביימו העיקרי – המטבח – מתפקד כעורק ראשי ביחסי ילדים-הורים וכאמצעי העברה של יחסי-כוחות, שליטה הדדית ומסורות קולינאריות. המטבח הפרטי, כמו הקול הפרטי, המבטא, המוצא, המנהגים, התפריטים, התבשילים, מתערבבים בתערוכתה של לנדאו עם קול נוסף – קולו (המטאפורי) של אברהם בורג, מי שהיה יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית, שרואיין בעיתון "הארץ" על-ידי ארי שביט, בעקבות פרסום ספרו: "לנצח את היטלר". קטעים כתובים מן הראיון רצים על מסך הטלביזיה שניצבת בסלון. בורג דבר על השינוי שחל בהשקפותיו ותחושותיו לגבי זהותו כציוני ולגבי עתיד מדינת ישראל.  "אתה בעצם מאשר לי שכבר אינך ציוני", הטיח שביט במרואיין שלו, שגם למד איתו בבית-ספר ושירת איתו יחד במילואים, " אני בן-אנוש, אני יהודי ואני ישראלי, ענה לו ידידו-מנוער בורג, "הציונות הייתה מכשיר להעביר אותי ממצב הצבירה היהודי למצב הצבירה הישראלי. נדמה לי שהיה זה בן-גוריון שאמר שהתנועה הציונית הייתה פיגום להקמת הבית וכי אחרי הקמת המדינה צריך לפרק אותה". הרעיונות הראדיקליים של בורג  שבים ונמזגים בסיפורים האינטימיים ובהיסטוריות האלטרנטיביות, של הסבתות הבשלניות. "צריך לשנות את חוק השבות?", זרק שביט פצצה לחלל, "צריך לפתוח את הדיון", עונה בורג לתוך מתכון הגעפילטע פיש הבוקע מתוך התנור, "חוק השבות הוא חוק אפולוגטי. הוא תמונת ראי להיטלר. אני לא רוצה שהיטלר יגדיר לי את זהותי. כדמוקרט וכהומניסט החוק מציע לי סתירה. חוק השבות נותן גט כריתות בינינו לבין יהדות התפוצות ובינינו לבין הערבים". ברלין, .2007, אברהם בורג, אב לחמישה ילדים, חובש כיפה, בנו של שר הפנים לשעבר בממשלת ישראל, מצהיר שהשיג לו ולילדיו דרכונים זרים, אירופיים. ברלין, 2007, קול דומם בוקע מן הטלביזיה, בחלל ה KW, ומבקש להוריד מעל גבו את גיבנת האנטישמיות ההיטלראית ולתפקד בעולם לא מתוך הפוסט-טראומה של היהודי הנרדף והמושמד, אלא מתוך עמדה הומאניסטית זקופה ומשוחררת. "לנצח את היטלר" פירושו, אליבא דבורג, לא לפעול מתוך תכתיבי הטראומה, לשנות עמדה רגשית ומוסרית.

* *

בשרשרת המזון הנסללת בתערוכה של לנדאו הפרטי משוקע בתבשיל, בעוד הציבורי מגולם, דווקא, בניקיון ובטיהור. הפרטי קשור לתיבול, לבחישה לערבוב החומרים, למינון העדין, בעוד הציבורי קשור למירוק המצפון והגוף ולהפיכתו לישות מולבנת, תרתי משמע – הן במובן של ניקיון פיזי והן במובן הפלילי – הגוף, נושא הפנטזיות, המזימות והחלומות, המפליג לאתרים זרים ורחוקים – "מולבן" אל הציבורי הנקי והטהור מרבב.

אך מוסד המשפחה והבית הפרטי, המרוכזים סביב המטבח והסלון אינם מגייסים לעצמם יציבות מובטחת בעולם על-פי לנדאו. שכן, לקראת החלל הבא בתערוכה – הממוקם ברצף החללים כ"חצר אחורית" של הבית הפרטי – על הצופה להחזיק עצמו חזק: הוא נחשף למרחב פתוח, גבוה, גהינומי, שאיבד את המחוייבות הפנימית שלו לקנה מידה ריאלי. אם בחללים הקודמים לנדאו נשענה על "רדי-מייד" – מכונה, תנור אפייה, ספה, ארונות ומקרר שנקנו כחפצים מיד שנייה והותאמו לתערוכה, הרי בחלל האחרון היא שחררה עצמה מהיומיומי והפליגה לממדים מפלצתיים, סוריאליסטיים, מאיימים.

"עמודי האש" של השווארמה, המתנשאים לגובה של 7-8 מ', עתירי בשר צרוב-אדמדם, מדיפי חום (מטאפורי) גהינומי, הפכו ל"עמודי האש" של הקפיטאליזם המאוחר – זללן, תאוותן, מפתה, מדיף-ריר, מציע-מרכולתו לכל, מערבב בין מתכונים וטעמים, והוא תמיד בחוץ, מופקר לסחרור של הקח-ותן, אינו מוגן על-ידי שום קאנון, אסתטיקה או אידיאולוגיה, מלבד הרעב וההישרדות. אל מתקני השווארמה שגבהו צמודים "חותכי הבשר", בעלי סכינים, או נושאי תנורים זורקי-חום, אותם מכנה לנדאו – "צלבנים". פלוגה של אוחזי- חרבות, פשוטי-עור וחשופי-בשר בעצמם, משליכים לפניהם פסי-להט חשמליים, מסתערים על מגדלי הבשר הנצלה באש וחוצבים בתוכו, כאילו היו מיכלאנג'לו בואנורוטי החוצב בגוש השיש הבוהק שלפניו.

לנדאו מאירה באירוניה צורבת את הפרדיגמה הנשגבת של האמנות המערבית המאמינה בפוטנציאל השמיימי של גוש השיש הבוהק, הנושא בחובו את מופת שלימות הבריאה. מחוות-ידו של האמן, בדומה לזו של האל, נוגעת בחומר ומעצבת מתוכו את השלמות האנושית והרוחנית. אך ה"פסלים"-צלבנים של לנדאו, החוצבים בבשר החי והמדמם, העשוי מעיסת עיתונים ישראליים, ספוגי כרוניקה של טרור ומלחמות, אינם שרתי הנשגב הרנסאנסי אלא אזרחי הרחוב ועובדי הזלילה והגרגרנות. בתפקידם המאגי הם טבחים-מכשפים המטמיעים את האוכל הטורקי בגרמני, בפלסטיני, בלבנוני ובישראלי, ומתיכים  מתכון אחד בשני ליצירת פירמידת-בשר ענקית שהאש לוחכת אותה מכל צדדיה. אלה הם צלבני העיר הפוסט-מודרנית, כוהניו של הכרך הקוסמופוליטי שעיכל אל-תוך קרביו את התרבויות כולן, איבד שליטה על יכולות המיון והסיווג שלו, והתיך את הכל לעיסת בשר אחת, צלובה אל עמוד האש הלוהט.

השווארמה הטורקית, כפי שטופחה ותובלה ברובע קרויצברג הברלינאי ובאתרים טורקיים רבים אחרים, מסמלת בעיניה של לנדאו את טמיעתה של אירופה בגל האיסלאמי השוטף אותה ואת החדירה של התרבות הזו, על-כל מרכיביה, הפוליטיים, האסתטיים והקולינאריים, לתוך מערכת הדם והעיכול של התרבות הנוצרית-אירופית. לצד המטבח הקיבוצי והמטבח הפרטי מסמלים אתרי השווארמה הטורקית את המטבח הגלובאלי, את קצהו האחר של צינור העיכול הקולקטיבי, את שינוי הקוד הפנימי של נימוסי השולחן.

סיגלית לנדאו, אמנית ההולכת עד קצה גבול האפשר במחקריה על שולי החומריות ושולי החברה[9], אמנית שבאופן רצוף עוקבת אחר האורגאני, הנרקב, הלא רשום ושאינו-מוכר, שהרחיקה עד ים המלח וירדה עד אל מתחת לקו המים, מתבוננת על החברה הפוסט-מודרנית, ועל העיר הרב-ערוצית והרב-תרבותית ומייצרת מתוכה חזון-גוויעה אפוקליפטי.  באמצעות מעגל המזון, הבישול והעיכול, היא מצביעה על תהליך ההתפוררות וההתעכלות הפנימית של המיתוסים האידיאולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הנשטפים כשאריות וככתמים לא-ברורים על המסלול המקרטע של מכונת הכלים. לאחר שבתערוכתה האחרונה – "הפיתרון האין-סופי"[10] היא תיארה מצבים בראשיתיים של התעוררות התרבות והולדת הידע והתודעה, בתערוכתה הנוכחית היא מציעה חזון פסימי יותר, שבו הבליל האנושי והתרבותי מאבד את צלילותו והופך להיות רעלי.

סיגלית לנדאו, משה קופפרמן -04
סיגלית לנדאו. מתוך ההצבה "מדיח קיבוצי" , 2007-2009. צילום: אוהד מטלון

אפילוג

בעוד שחלק מהפסלים-צלבנים עדיין אוחזים בחרבם, אחרים נפלו אל הרצפה וראשיהם – כמו ראשי החוטאים הנענשים ב"תופת" של דאנטה[11] – תקועים לנצח בתוך סירים גדולים. ללא-עור, ולפיכך, גם ללא צבע (ללא גזע), ספק-גרגרנים וסובאים, ספק מורעבים ושורדים, הם נכלאו בתוך הסיר הקיבוצי הגדול, כאילו השתחררו ממצור מתמשך. האוכל בסיריה של לנדאו הוא בטון מוצק, מאסה כבדה של שאריות מלט, הכולאת את הראשים בתוכה ללא אוויר לנשימה. מורעב או זולל, שורד או גרגרן, מזונו נושא איתו את מותו.

מתוך הבליל הרעלי הזה, תחת השפעת החמסין והלחות המעיקה של יולי-אוגוסט 2007, בין יפו לתל אביב, מרחק דקות ספורות מחופי הים התיכון, חופים של חול זהוב ורך, סיגלית לנדאו הסיטה את הנתונים המצטברים: מגיחים מתוך המנהרה המכוסה של המכונה לשטיפת כלים, לאחר שהוארו באור אולטרה-סגול והושקו בטפטופים ובאדים, הזדרזו להרים ראש ולהזקיף גבעול: בזהירות רבה ובהיסוס-מה אפשר להודות שמדובר בזרעים נובטים, בטריות ירוקה ובצמיחה חדשה.

[1] מתוך: נ. בנארי, עין חרוד, ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת "אמנות", תל אביב, 1931, עמ' 51 – 52.

[2] נחום סוקולוב – מנהיג ציוני ועיתונאי עברי כתב את הספר: "ה"אני" הקיבוצי: פרקים בתולדות הנפש הציבורית", שדן בדרכי העיצוב של הזהות הקולקטיבית. הספר יצא לאור בניו-יורק, בהוצאת ההסתדרות העברית באמריקה, 1930.

[3] שם, עמ' ז'

[4] שם, עמ' עט'

[5]בנארי, עמ' 51.

[6]  ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה, שעסק בחקר הזיכרון הקולקטיבי, תאר את המעבר הקריטי מ"היסטורית-טוטם להיסטוריה ביקורתית": מהלך המוותר על פולחנים ואייקונים ציבוריים לטובת הזיכרון הפרטי. המאמר "מחוזות הזיכרון" התפרסם בתרגומו העברי בחוברת "זמנים" 45., קיץ 1993. אפשר לראות גם את עבודתה של לנדאו גם בהקשר של פירוק הזיכרון הקולקטיבי/שבטי שאפשר לקולות העבר לחלחל לתודעה.

[7] במאמרם המדובר "על המקום – אנתרופולוגיה ישראלית", מבחינים זלי גורביץ וגדעון ארן בין המקום הילידי, המובן מאליו לבין ה"מקום" המטאפורי, כמחוז געגוע: "בחוויה הישראלית אין זהות מלאה, מובנת מאליה, בין הישראלי לארצו. מתחת ל"מזרני" המקום תקוע לנו איזה קוץ המסרב לתת מנוחה, ושולל מאיתנו ביטחון (אונטולוגי) במקום ובעצמנו כבני המקום." מתוך: זלי  גורביץ, על המקום, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2007, עמ' 22.

[8] סיגלית לנדאו עסקה רבות בעבר בנושא הזרים, הזרות והחיים מעבר לשוליים המוכרים. במסגרת זו כדאי להזכיר את המכולה שהציבה בביאנאלה בוונציה ב-1998 שהפכה לחלל מגורים אלטרנטיבי בשולי העיר, המכיל שאריות וסימנים של יומיום אנושי.

[9] בעבודתה הקאנונית "כפר" (גלריה "אלון שגב", תל אביב, 2002), בנתה לנדאו מרחב של גג עירוני, המשקיף על מרחב אורבאני גדול, ומצופה בתערובת של סיד לבן וזפת שחורה. על מרחב הגג מתקיימים חלקי-חיים, שרידי חפצים, כמה שורות של שיר וחפצים שכוחים. כמה שורדים, גם הם פשוטי-עור, עסקו שם בפעילויותיהם: איסוף כדורים, החמצת מלפפונים, השארת שרידים וסימנים.

[10] מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין, 2005. אוצר: פרופ' מרדכי עמר.

[11] עונשם של מגידי העתידות ב"תופת" של דאנטה הוא הטיית הראש לאחור, לעבר העבר הנצחי. כפאראפראזה על כך, תקועים ראשי הרעבים במחנק הבטון במעמקיו של סיר המזון.

טלי תמיר

 

מגזין אמנות: אוסף יגאל אהובי – סיגלית לנדאו, משה קופפרמן, מדיAקטיב 2015 – אירוע אמנות מדיה במדרשה לאמנות (אהד פישוף), מקלות ואבנים – דפנה אלון, Black Is a Colour – דרור בן עמי, יום ביומו – פלורה רובנר, אנשים קטנים – ניצן אבידור, פחם ירוק והרצאות אורח בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, סדרת מפגשים עם האמנים הצעירים אביגיל הופקינסעירא שליטלהלי פריהלינג ועדן בנט במוזיאון בת ים

 

 
פורסם בקטגוריה כללי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק