אורי גרשוני, ענת בצר, חנן שניר

|
רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"-3

מגזין אמנות 05#15

בית האמנים: מאסף / תצוגה לא שימושית. מוזיאון חיפה לאמנות: אשכול תערוכות חדש: "דברים שרואים משם". מוזיאון תל אביב לאמנויות: ר"ה קוויטמן – פרק 29: חקק. מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן: רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה". ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה. פלסטר 3: תערוכת מכירת אמנות לתמיכה בארגון רופאים לזכויות אדם. מוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע: שיח גלריה וסיור בתערוכה עם המוזיקאי דויד פרץ. מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן: נורה סטנשו I מאיאסטרה. גלריה p8: איתי זלאיט | חרושת התלמים. Heineken Garage Gallery: משה חן I מאגמה. מתחם ארטפורט: "פנטום קפיטל: מחשבות על הון בעידן הדיגיטלי". מוזיאון חיפה: ענת בצר: "ברזל סיגמא" – תערוכת יחיד. בית האמנים, חיפה רותי סגל I האמת שמאחורי הנוף. פרס מפעל חיים לבמאי חנן שניר. רונית קריסטל I קריסטל קליר. גלריה זימאק לאמנות עכשווית: אורית אקטע-הילדסהיים I  "לא מזכירים חבל…"

בית האמנים
מאסף / תצוגה לא שימושית

מאסף תצוגה לא שימושית-1
דוד חקי,כלוב צלעות, 2015, טכניקה מעורבת

אוצרת : טלי בן נון
אמנים מציגים: גילי אבישר, מאיה אטון, בועז ארד, קרן בנבנישתי, כרמל בר, עידו בר-אל, דור גז, יאיר גרבוז, דנה דרויש, דוד חקי, צבי טולקובסקי, דנה יואלי, אלה ליטביץ, אלעד לרום, רועי מנחם מרקוביץ', דוד עדיקא, דורית פיגוביץ גודארד, רחל קיני, גבי קריכלי, נעה רז מלמד

מאסף תצוגה לא שימושית-2
גילי אבישר, ללא כותרת, 2008, סטילס מתוך עבודת וידאו

לרגל ציון חמישים שנה לבית האמנים בירושלים במשכנו וחמישים שנה לסגירת בית הנכות הלאומי בצלאל, תוצג במקום תערוכה תחת הכותרת "מאסף / תצוגה לא שימושית". התערוכה היא דו שיח בדיוני בין החזון המוזיאלי של המייסד בוריס שץ, שנוסח מתוך נסיבות ורוח של תקופה אחרת, לבין תפיסה אוצרותית עכשווית, המערערת על שיטות מגמתיות של איסוף וארגון תצוגה.

מאסף תצוגה לא שימושית-3
רחל קיני,ללא כותרת, 2015,רדי מייד וגזע עץ שרוף

בית האמנים יהפך למרחב המפגיש בין נקודת זמן היסטורית בביוגרפיה שלו, לבין תצוגה מוזיאלית המתבססת על ידע וממצאים סובייקטיביים ולעיתים אף מומצאים, ללא חיפוש אחר משמעות ורציונל אחד. אסטרטגיות האיסוף בתערוכה יחשפו פן אחר של זהות ישראלית, המתעצבת ומתפרקת שוב ושוב מכוחם של קונפליקטים, ומסמלת את התשוקה ליצור המשכיות תרבותית ולהשאיר חותם על העתיד.

מאסף תצוגה לא שימושית-4
צבי טולקובסקי, זאולוגיה, 2015, טכניקה מעורבת, 160×54.5×11 סמ

"בצלאל", אותו הקים בוריס שץ ב- 1906, היה סמל למפעל ציוני, מחקרי וחינוכי, שביסס לקסיקון איקונוגרפי יש מאין, ושיקף את השאיפות הלאומיות והתרבותיות. לצד "בצלאל" החל שץ לבנות אוסף שבמרכזו אלמנטים ארכיאולוגיים, בוטניים וזואולוגיים ארץ-ישראלים. היה זה מאגר של ידע שגויס במטרה לכונן סגנון עברי שישרת נרטיב ציוני-לאומי חדש. התצוגה האקלקטית שאפיינה את בית הנכות דאז (משכנו של בית האמנים כיום), נתפסת היום כמצבור מגובב של ראיות ומהווה מקרה מבחן מעניין, המעורר שאלות ביחס לדימוי המוזיאון כהיכל-מְכָל של ידע ותרבות.

נעילה: שבת 8.8.15 בשעה 14:00
מפגשי גלריה פתוחים לקהל  עם האמנים והאוצרת:
שישי, 29.5.15 בשעה 12:00  |  שבת, 20.6.15 בשעה 12:00  |  שלישי, 21.7.15 בשעה 17:30
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים. טלפון :  02-6253653   –  הכניסה חופשית
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-10:00, 19:00-16:00; ו' 13:00-10:00; שבת 14:00-11:00

 

מוזיאון חיפה לאמנות
אשכול תערוכות חדש: "דברים שרואים משם"

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-2
שי צורים, DANCER

מוזיאון חיפה לאמנות שמח להציג אשכול תערוכות חדש. שמונה תערוכות יחיד ושתי תערוכות קבוצתיות של אמנים עכשוויים ממיטב האמנות הישראלית. בקומה השנייה של המוזיאון תתקיים תערוכה מהאוסף העשיר של מוזיאון חיפה לאמנות. אשכול התערוכות מבקש לבחון את שאלת היחס למושג "המקום" באמנות הישראלית. כיצד משפיעה הנוכחות של האמנים כאן בארץ, או ההיעדרות ממנה, על הייצוג של "המקום הישראלי" בהתייחסות להוויה של "כאן ועכשיו"?. בעבודות ניכר המתח בין אמנות בעלת התכוונוּת חברתית-פוליטית ואקטיביסטית ובין אמנות המחפשת אחר מחוזות הפנטזיה והחלום. דומה כי ככל שהאמן חי רחוק יותר מעין הסערה הוא נמשך יותר לעסוק בה.

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-7-10
ענת בצר, ללא כותרת, 2010

סדרת תערוכות יחיד מציגה עבודות של אמנים העובדים וחיים בישראל – אמנים שיצירתם משקפת את הכמיהה להימלט אל מחוזות מדומיינים ורחוקים מהמציאות הקשה. אולם עבודותיהם מכילות, לעתים באופן סמוי, את אותותיו של "המקום הישראלי", שקשה להימלט מנוכחותו הטעונה. בסדרה מוצגות תערוכות יחיד של נורית דוד (אמן אורח: יצחק גולומבק), ענת בצר (עוד על תערוכתה של בצר בתחתית העמוד), רונן סימן-טוב, חנה סהר, עינת עריף-גלנטי, שחר מרקוס (אמנית אורחת: נזקט אקיג'י) ולילך בר-עמי (אוצרת הסדרה: סבטלנה ריינגולד).

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-5
נורית דוד, סמטת צידון, 2013

"רחוק מן העין: אמנים ישראלים צעירים בניו יורק". אמנים שעוסקים בשהותם "שם" בנעשה "כאן", בעבודות תיעודיות, לצד עבודות המעלות דימויים מן הזיכרון הקולקטיבי והדמיון. הם מפרקים ובונים מחדש את המקום שהשאירו מאחור ואת זהותם כאמנים מהגרים וכישראלים. ההתחקות אחר המציאות הישראלית מלוּוה בעבודותיהם בנימה נוסטלגית של כאב וזיכרון, לצד ביקורת מתריסה. בתערוכה מוצגות עבודות של עידו אברמסון, אלי ברק, שירלי וגנר, אלונה וייס, נועה חרובי, אתי יניב, נעמי ספרן-הון ורונן שי (אוצרת התערוכה: לולה וילנקין).

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-7
מוי וור מתוך הסדרה פריז, 1930

הדגשת ההשוואה בין המגמות העכשוויות לבין העשורים הקודמים בהתייחס למושג ה"מקום", באה לידי ביטוי בתערוכה "עימותים – עבודות מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות". בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים ישראלים, לצד יצירות מאוסף הגרפיקה האמנותית של אמנים בינלאומיים. העבודות רובן מהמחצית השנייה של המאה העשרים ועד ימינו – שנים המקבילות לשנות קיומו של המוזיאון מאז היווסדו ב-1951. העימותים מתבטאים בתערוכה ברבדים שונים: העימות בין "כאן" ל"שם", כמתח המלווה את שיח האמנות הישראלית, ובין גישות סגנוניות ואידיאולוגיות מגוונות (אוצרת התערוכה: ד"ר אירית מילר).

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-3
ריצ'רד לינדנר , חג וושינגטון, 1975

התערוכה הקבוצתית "המאה של המרחב" דנה בסוגיית המרחק מתוך התייחסות להגדרת המושג "הנשגב". ברומנטיקה תוארה חוויית הנשגב המתעוררת לנוכח כוחות הטבע, המאיימים על שלמות הסובייקט. הציור הפוסט-מודרני שב אל הנושאים והפורמטים ה"נשגבים", אך מקנה להם אופי של זוועה. הדיון העכשווי סביב סוגיית ה"כאן" וה"שם" נוטל אותנו למרחבי נשגבות אקזוטיים ואפלים. הצייר של "הנשגב החדש" נשאר בסטודיו, מצייר מושג של טבע מוסכם, מבטא געגוע מנוכר אליו כדבר אבוד, ומתאר מרחב-על של ריק דחוס וחסר עומק. האמנים המשתתפים: נגה אנגלר, יהודית סספורטס, נגה שץ, אליעזר זוננשיין, שרון יערי, אורית חופשי, לארי אברמסון ושי צורים.

מוזיאון חיפה לאמנות "דברים שרואים משם"-4
רונן סימן טוב, הכלה, מתוך סדרת המודדים, 2014

במקביל, תוצג במוזיאון תערוכה ראשונה במסגרת סדרה המוקדשת לאמנים שנשכחו והודרו מתולדות האמנות הישראלית. התערוכה "מוֹי וֶר: גאון נשכח" מציגה את יצירתו של האמן היהודי-ישראלי מוי ור (בשמו העברי: משה רביב, 1995-1904) – מחלוצי הדרך של צילום הפוטומונטאז' בראשית המאה העשרים. כתלמידו של האמן לסלו מוהולי-נאג' וכמי שדבק ברעיון "הראייה החדשה", הוא היה לכוכב בשמי הצילום האירופי. מוי ור התפרסם בפריז והמשיך לפעול בהגיעו לפלשתינה-ארץ ישראל בשנות השלושים (אוצר: ד"ר ניסן פרז).

נעילה: 18.10.15
מוזיאון חיפה לאמנות–  רחוב שבתאי לוי 26 חיפה –  טלפון- 04-9115997
א', ב', ג' ,ד': 16:00-10:00,   ה' 19:00-16:00,  ו' 13:00-10:00, ש' 15:00-10:00

 

מוזיאון תל אביב לאמנויות
ר"ה קוויטמןפרק 29: חקק
R.H. Quaytman – Chapter 29

5.9.15-19.5.15
תערוכה ראשונה בישראל לאמנית ר"ה קוויטמן (R.H. Quaytman, נ' 1961)
אוצר אורח: מרק גודפרי  /   אוצרת אחראית: רותי דירקטור

R.H. Quaytman - Chapter 29 , חקק-2
פרק 29 , חקקבאדיבות האמנית וגלריה מיגל אברה, ניו יורק

רבקה  קוויטמן,  Rebecca Howe Quaytman , היא אמנית ניו יורקית (נ.1961), המייחדת לכל פרויקט "פרק" – קבוצת ציורים על לוחות עץ, שהם בעיניה, פרטים המתקשרים זה לזה כמו מילים במשפט. השאלות המעסיקות את קוויטמן נוגעות לעשייה העכשווית בציור ולמדיומים אחרים כמו צילום והדפס.
ציורי  'פרק 29: חקק', נוצרו בעקבות ביקורי האמנית בישראל והם מוצבים בגלריה שהיא עיצבה במיוחד לתערוכה. לקהל המקומי זאת הזדמנות להתוודע לאחת האמניות שבמרכז השיח העכשווי בנושא הציור.

R.H. Quaytman - Chapter 29 , חקק-2
פרק 29 , חקק באדיבות האמנית וגלריה מיגל אברה, ניו יורק

בשנת 2001 הציגה רבקה קוויטמן במוזיאון קווינס לאמנות,  40 ציורים שהגיבו לידיעה מעיתון ישן ובה דווח על תאונת דרכים שהתרחשה לא רחוק מהמוזיאון, בין ההרוגים בתאונה היו סבה ואבי סבה. בדיעבד היו 40 הציורים ועוד 40 ציורים מאותו הזמן ל"פרק 1".  מאז היא מייצרת ציורים בקבוצות שהיא מכנה "פרקים". כל תערוכה היא פרק המגיב למקום התצוגה, לאדריכלות שלו ולתנאיו המיוחדים. ה"פרקים" מאפשרים לקוויטמן לחשוב על היחסים הנרקמים בין הציורים בתוך הסדרה, כמו פסקאות בפרק של ספר,  ועל היחסים שבין ה"פרקים" עצמם.

R.H. Quaytman - Chapter 29 , חקק-3
פרק 29 , חקק באדיבות האמנית וגלריה מיגל אברה, ניו יורק

במוזיאון תל אביב מציגה קוויטמן את "פרק 29" הכולל סדרה של  26 ציורים מהחודשים האחרונים, שיצרה בעקבות ביקוריה בישראל. העניין שלה בוולטר בנימין ובציורו של פול קלה – אנגלוס נובוס (מלאך חדש) מ־1920 שבאוסף מוזיאון ישראל, הניב ביקורים בספרייה של גרשם שלום בירושלים ועיון בהתכתבות המסועפת בין שלום לבנימין בנוגע לתמונה. נסיעותיה למדבר והתעניינותה בטיפוגרפיה העברית ובצד המיסטי של אותיות האלף־בית בקבלה – כל אלה התכנסו לפרק 29 שכותרתו חקק.
התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות מהווה פרק חשוב ביצירתה של קוויטמן לקראת הרטרוספקטיבה המוזיאלית הראשונה המתוכננת לה ב־2016 במוזיאון לאמנות עכשווית, לוס אנג'לס.

R.H. Quaytman - Chapter 29 , חקק-4
פרק 29 , חקק באדיבות האמנית וגלריה מיגל אברה, ניו יורק

מרק גודפרי (Mark Godfrey), אוצר התערוכה, הוא אוצר לאמנות בין־לאומית במוזיאון טייט מודרן, לונדון. בין התערוכות החשובות שאצר נמנות תערוכות יחיד של פרנסיס אליס, רוני הורן, גרהרד ריכטר, אלגיירו בואטי וזיגמר פולקה. מאמריו מתפרסמים בכתבי עת , כמו Artforum, Frieze, Afterall, October, ו־Parkett.
בקטלוג התערוכה – טקסט מאת האוצר המציג את "הפרקים" של קוויטמן מתוך התמקדות בפרק 29,  טקסטים קצרים מאת האמנית וטקסט מאת חוקרת האמנות אנני בורנף Annie Bourneuf, מהמכון לאמנות של שיקגו העוסק בפול קלה ובחשיבות המיוחדת של הציור אנגלוס נובוס בדיאלוג שבין ולטר בנימין ובין גרשם שלום.

הפתיחה:  יום  שלישי, 19 במאי 2015, בשעה 20:00
מפגש עם האמנית והאוצר יתקיים בערב הפתיחה בשעה 18:30 – הכניסה חופשית
אולם ההרצאות ע"ש מירי שטרית, הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר

מוזיאון תל אביבי לאמנויות
אולם מרכוס ב' מיזנה- האגף ע"ש מרק ריץ' וגבריאלה ריץ' – הבניין הראשי

 

מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן  
רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"

אוצר: מאיר אהרונסון

תערוכת צילום חדשה של האמנית רוני בן ארי תפתח במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, התערוכה מסכמת מסע אישי של שנה, בו תיעדה האמנית את חיי הצוענים ברומניה. התערוכה נודדת בעולם ומגיעה לישראל בחודש מאי.
רוני בן ארי, צלמת, יצאה במסע לחיפוש זהותה השנייה. כרבים מהישראלים בני הדור שהוריהם באו מהגולה היא חשה כי חייה מורכבים מזהויות מורכבות. מחד היא ישראלית, דוברת עברית, מרגישה וממחישה את הישראליות בהתנהגות ביומיום. ומאידך היא קשורה קשר עמוק, כמעט מטאפיזי אל המקורות. אותם מקורות עליהם שמעה בסיפורים בבית ובסביבה. רק היעלמותו של הדור הראשון הביאה אותה למסע חיפוש.

רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"-2
רוני בן ארי, המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"

הצוענים ברומניה בפרט ובאירופה בכלל אינם מהקבוצות האהודות. רובם חיים בשולי החברה ובשולי התרבות האירופאית. וכך קורה שרוני בן ארי מוצאת עצמה בעיירות רפאים ברומניה חייה בין הצוענים רואה אותם בחיי היום יום מצלמת ומתעדת את החיים האלה. אבל השאלה הגדולה היא איפה הלב בסיפור הזה. הצוענים, כיהודים, היו מיעוט נרדף. הזוועות שעברו עליהם בעת מלחמת העולם השנייה היו קשות ונוראות. הם נידונו להשמדה כמעט כמו היהודים. אבל בניגוד ליהודים שבחרו להקים לעצמם מדינה לאחר המלחמה הרי לצוענים מעולם לא הייתה מדינה. הם עברו גבולות וראו במרחב כולו את ביתם. וכך, הצוענים עד היום הם הנוודים של אירופה. נעים ממקום למקום כחלק מתרבותם. אבל מצב זה גורר בעקבותיו גם קשיים רבים המאפיינים את החופש שבו בחרו. הם נדחים על ידי תושבי הארצות בהם הם חיים ומקיימים חיי עוני בשולי הערים באירופה.

רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"-1
רוני בן ארי, המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"

הצילומים בתערוכה חלקם בשחור לבן וחלקם בצבע מספרים על העוני והדלות בה חיים הצוענים. זהו מסע מחקרי הבא לפתור את הסיפור האישי של רוני בן ארי. זה אינו מסע אנתרופולוגי זה מסע אישי העוסק בכתיבת אילן יוחסין פרטי ואינו בכל מקרה מחקרי אקדמי. האנשים האלה, הם עבורה הסיפור האישי של אמא שנקראה "צִיגַנְקָה" כלומר צוענייה. אמא שאין לה כל קשר דם אל הצוענים האלה אבל התרבות ממנה באה מכירה את הצוענים ובמידה רבה הושפעה מהם בדרך בה התלבשה, שרה ורקדה. חיים שמחים של אישה שנותקה בהכרה ממקורותיה אבל שמרה קשר.

רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"-4
רוני בן ארי, המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה"

רוני בן ארי, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה: "…במהלך שנות עבודתי כאמנית רב-תחומית אני מתעדת גם פרויקטים חברתיים שמטרתם להעלות למודעות נושאי חברה שקופים שהעולם המתורבת ממעיט להישיר אליהם מבט, ביניהם: זִקנה, מחוסרי בית, מיעוטים, נשים, אקולוגיה וכו'. צוענים הם דוגמה נוספת לאנשים שהחברה המתוקנת בוחרת להתעלם מקיומם. על אף העובדה שיכולתי לתעד את אורח חייהם של הצוענים בכל מקום בעולם, אפילו בארץ מולדתי ישראל, בחרתי לעשות זאת במהלך שנה בעיר קלוז'-נאפוקה שברומניה, במחוז שבו גדלה אמי.
הרעיון עלה לאחר מותה. כשעצמה את עיניה חלף במוחי הבזק זיכרון שהיה מבוסס על שאלה שנשאלתי בילדותי ובבגרותי: "מהיכן את?" בתשובה לשאלה הזאת הייתי משיבה בגאווה ובקול מתפאר: "לא משנה מהיכן אני אך דם צוענים זורם בעורקי!" דבר שאינו מדויק דיו אך נבע מתוך דבריה של אמי שנהגה לומר על עצמה: "אני הצִיגַנְקָה של המשפחה"…"
ביקרנו בכפרים עניים מאוד, ביקרנו בבתים של משפחות צוענים עירוניות, ופגשנו משפחות צוענים עשירות מאוד; הצצנו בחייהם האמתיים של צוענים בקהילותיהם, הייתי עדה לשמחה ולעצב, למדתי להבחין בשונוּת תרבותית שבאה לידי ביטוי בלבוש, בדיבור ובאורח החיים. משפחות רבות אירחו אותי בחום ובנדיבות ורצו שאאריך את הביקור, ולאורך המסע חיפשתי בַאנשים שאותם פגשנו את רוחה של אמנו.

 

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
סביבות עבודה

אמנים: מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר, דלית שרון
אוצרת אורחת: רויטל בן־אשר פרץ
22.5.15 – 31.10.15
הפתיחה: חמישי-21  במאי 2015-בשעה 20:00 

התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין היא מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג "עסק משפחתי"  נמצא על סף היכחדות. העתקת "סביבות עבודה" שונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, מעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות.
התערוכה מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, המייצר "מקום עבודה" פעיל, חוקר ונחקר, המתקשר עם סביבתו ועם המבקרים. מרחבי הפעולה של האמנים הפכו מסביבות העבודה המקוריות לחללי סטודיו ומעבדות ניסוי הבוחנות מושגים כמו שגרה, עמל כפיים, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה.
כל קומה בביתן מוקדשת לסביבת עבודה אחת: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה.

סביבות עבודה-6
שי רטנר, מונומנט

שי רטנרמונומנט
שי רטנר בנה פיגומי בנין הנמצאים בקריסה על גג הביתן בגובה של ארבע קומות.  אתר הבנייה של רטנר עשוי מחומרים מקוריים, אך נטול ערך שימושי,  יוצר מיצב פיסולי מרשים ומתעתע.

סביבות עבודה-2
מאיר טאטי, שרשקה

מאיר טאטי  – שרשקה
מאיר טאטי יצא למסע החוקר את ה-"גולגים" ברוסיה. הוא שיחזר בביתן מחנה מאסר ובו אזורי מגורים, מחיה, בידוד, עבודה, ספריה וקולנוע. בתוך הלבירינט האנושי מוצגים ציורי קיר, ספרי אמן וסרטי וידיאו אשר צולמו במוזיאון הגולג- Perm 36. במקום יתקיימו מופעי מיצג.

סביבות עבודה-1
דלית שרון, מכונת מגורים

דלית שרוןמכונת מגורים
דלית שרון מציגה מיצב קונסטרוקציה ממתכת קשיחה סביב לפיר המדרגות המדמה חזית שיכונים. בעבודת ווידיאו המוקרנת על המדרגות צילמה שרון שיכונים בירושלים שנבנו בסגנון הברוטליסטי כמו הביתן עצמו. השיכונים צולמו ב– still motion  וכמעט לא ניכרות בהן תזוזות. תושבי השיכונים מנציחים את ה"כיעור" באמצעות התערבויות טפיליות ו"נגיעות אישיות" כמו התקנת מזגן, סגירת מרפסת או הוספת סורג.

סביבות עבודה-4
רעות פרסטר, קנולר אביזרי אופנה

רעות פרסטרקנולר אביזרי אופנה
רעות פרסטר מיקמה את הסטודיו שלה בעסק המשפחתי של אביה: "קנולר"- שיווק אביזרי אופנה. בקומת הכניסה של הביתן מוצב סניף של "קנולר" לממכר אמנות: דוכן מכירות עם מדפים עמוסי פריטים שעברו הסבה לאמנות. בקומה התחתונה מוקרנים שני סרטי וידיאו:  בראשון הופכת החנות בלילה לגלריה לאמנות. בשני, מובא סיפורו של אחיה השותף בעסק, וחלומו להפוך לאמן מצליח.

סביבות עבודה-3
רועי מרדכי, חיתוך גס

רועי מרדכיחיתוך גס
רועי מרדכי הקים את הסטודיו שלו בנגריה של אביו. הוא מפסל מעץ את רכב הסובארו הישן המשמש להובלת נגרות מוזמנת. על גג הרכב הונח גדם אצבע בממדי ענק עשוי פלסטלינה ושורש עץ. קומת גלריה מפורמייקה נבנתה כמאוזוליאום לקבורת האצבע. סרט וידיאו מלווה את תהליך בניית הסובארו, העמסתו על הרכב האמיתי, פריקתו והרכבתו בתערוכה בביתן. מטוס מעץ מרחף מעל הרכב ופולש לשיכונים של דלית שרון.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו,  שד' תרס"ט 6, תל אביב 

פלסטר 3
תערוכת מכירת אמנות לתמיכה בארגון רופאים לזכויות אדם 

4-6.6.2015
אירוע פתיחה: יום חמישי, 4.6, החל מהשעה 20:00
אוצרות: ורדית גרוס, כרמית גלילי

 פלסטר 3 עבודה של אורי גרשוני
עבודה של אורי גרשוני

פלסטר 3, תערוכת מכירה שהכנסותיה מוקדשות לתמיכה במרפאות של רופאים לזכויות אדם ובפעילות הארגון לשינוי מדיניות, תתקיים בסוף השבוע של ה- 4 – 6 ליוני, בהאנגר 2 בנמל יפו (חלל התיאטרון). בתערוכה ימכרו עבודות אמנות במחיר אחיד של 1000$ וייקחו בה חלק יותר מ-140 אמנים.
בין האמנים המשתתפים: אורלי מיברג, אורי גרשוני, איתן בוגנים, אפרת קליפשטיין, גל וינשטיין, דוד טרטקובר, דור גז, דני קרוון, זויה צ'רקסקי, חן שיש, חנה סהר, יאיר גרבוז, יונתן גולד, יוסי קריספל, מיכל היימן, מיכל נאמן, מיקי קרצמן, מרים כבסה, נלי אגסי, סיגלית לנדאו, עדו בר אל, עדי ברנדה, עילית אזולאי, פיליפ רנצ'ר, פריד אבו-שקרה, ציבי גבע, שי אזולאי, שמחה שירמן, שריף וואקד, klone,Know Hope, ועוד.
25% מסכום המכירה מוצע לאמנים. החל מתאריך 31.5 תתקיים מכירה מוקדמת. הפרטים המלאים יפורסמו בקרוב באתר התערוכה: http://www.phrplaster.com
במאי 2013, ערכו רופאים לזכויות אדם את  "פלסטר" לראשונה, לציון 25 שנים לארגון, ובמאי 2014 התקיימה פלסטר 2. התערוכות זכו לחיבוק חם מצד קהילת האמנים, תומכי הארגון והציבור הרחב, ואפשרו גידול והבדל ממשי בפעילות מרפאות הארגון. לאור הצלחת התערוכה תתקיים השנה תערוכת ההתרמה "פלסטר 3", שתמשיך את המאמץ והתרומה של השנים הקודמות, בדגש על תמיכה במרפאות ההתנדבותיות של רל"א, שעוזרות ומעניקות טיפול רפואי לפלסטינים בשטחים הכבושים ולמהגרים ופליטים בדרום תל אביב, ועל פעילות הארגון לשינוי המדיניות בנוגע לאוכלוסיות אלו.

פלסטר 3. עבודה של חלי גולדנברג
עבודה של חלי גולדנברג

אודות המרפאות: המרפאה הניידת של רופאים לזכויות אדם, נוסדה בשנת 1989, ומדי סוף שבוע נוסעים בההתנדבות רופאים, אחיות, רוקחים ועוד לכפרים ועיירות בגדה המערבית (וכשמתקבל אישור גם ברצועת עזה) בהן קיים קושי לקבל טיפול רפואי. לצד המרפאה הניידת פועלת מאז 1998 גם המרפאה הפתוחה ביפו, המשרתת מהגרים וחסרי מעמד אזרחי אשר אין להם גישה למערכת הרפואה הציבורית על ידי מתן טיפול רפואי במקום – מעזרה ראשונה, הענקת תרופות ורפואת ילדים ועד לשירותי גניקולוגיה ופסיכיאטריה, לצד עזרה בארגון ותיאום ניתוחים והליכים מסובכים יותר בבתי החולים. המרפאות לא רק מספקות טיפול רפואי אלא מהוות גם אקט של סולידריות עם אוכלוסיות במצוקה.

פלסטר 3. עבודה של סיגלית לנדאו
עבודה של סיגלית לנדאו

אודות רופאים לזכויות אדם: ארגון רופאים לזכויות אדם נאבק למען זכויות אדם בכלל, והזכות לבריאות בפרט עבור כל בני האדם החיים בישראל או תחת שליטתה. בין היתר פועל הארגון למען זכותם לבריאות של 250,000 חסרי מעמד החיים בישראל, בהם פליטים ומהגרי עבודה, למען שוויון בבריאות והבטחת חופש תנועה וכיבוד זכויות של חולים פלסטינים, למאבק במגמות הפרטת מערכת הבריאות ולמען זכותם לבריאות של אסירים ועצירים. הארגון פועל בדרך המשלבת פעילות ציבורית ופעילות לשינוי מדיניות, לצד פעילות הומניטרית והגשת עזרה ממשית לאוכלוסיות מוחלשות הזקוקות לה כל כך.

פלסטר 3, האנגר 2, נמל יפו (חלל התיאטרון)
שעות פעילות: פתיחה – יום חמישי 4.6 –  20:00-23:00, שישי, שבת  5/6.6 – 10:00-19:00

מוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע
שיח גלריה וסיור בתערוכה עם המוזיקאי דויד פרץ

שיח גלריה וסיור בתערוכה עם המוזיקאי דויד פרץ
בועז ארד, חמור, 2014, טכניקה מעורבת, באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד, תל אביב

המוזיקאי והיוצר דויד פרץ ינחה מפגש שיח גלריה וסיור במוזאון הנגב לאמנות בבאר-שבע.  במפגש ישמיע פרץ את יצירותיו החדשות שכתב במיוחד עבור יצירות בתערוכה חמור עכשיו – דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית המוצגת בימים אלה במוזאון וידבר על הקשר בין אמנות למוזיקה.
מוזאון הנגב לאמנות מארח את היוצר והמוזיקאי דויד פרץ לשיחה על היחס בין מוזיקה לאמנות בעקבות פסקול שכתב במיוחד עבור יצירות בתערוכה "חמור עכשיו". פרץ, שאב השראה מפסלים של אמנים עכשוויים המוצגים בימים אלה בתערוכה במוזאון ביניהם: בועז ארד, דוד גרשטיין, ורדה גבעולי ואילן גרבר ורבקה מרגולין והלחין לכל יצירה פסקול ייחודי. זהו פרוייקט חדשני ויוצא דופן בו הלחין פרץ מוזיקה במיוחד עבור יצירות אמנות. פרץ, שהלחין בעבר מאות פסקולים לפרויקטים שונים הבחין דרך התערוכה שאפשר לעשות משהו חדש – מוזיקה לאמנות לא מופשטת המקבלת איפיון ונפח אחר. המוזיקה שהלחין דויד פרץ לתערוכה מושמעות בימים אלה בתחנות רדיו בבלגיה וזוכה להאזנה של האוהדים של פרץ בכל העולם.

שיח גלריה וסיור בתערוכה עם המוזיקאי דויד פרץ-1
צילום שי שמואלי

בשיחה פרץ יאפשר למשתתפים הצצה נדירה לתוך חדר היצירה של האמן ויספר איך הפסלים במוזאון הובילו להשראה של יצירה חדשה. דויד פרץ יסביר על התהליך בו הפך פסל ליצירה מוזיקלית, ישמיע את היצירות ויספר על תהליך ההלחנה ועל ההתלבטויות שחווה בדרך.
פרץ, מוזיקאי ויוצר , העוסק ברוק אלטרנטיבי בישראל הן כיוצר ומבצע והן כמפיק, מקליט ויזם תרבותי. בין השאר מתמקד בטיפוח סצנת המוזיקה האלטרנטיבית בבאר שבע והדרום.  פרץ ידוע גם בזכות טוריו האישיים המופצים וויראלית ברשת בנושא התרבות בדרום ביניהם הטור האחרון "מירי רגב מייצרת את התרבות הלא נכונה" שקיבל אלפי תגובות ושיתופים.
סיור והרצאה במסגרת התערוכה "חמור עכשיו דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית".
יום רביעי ה 27/5  בין השעות 17:30-19:00
ההשתתפות בסיור ובהרצאה כלולה במחיר הכניסה לתערוכה.
מחיר כניסה לתערוכה: 20 שקל מבוגר / 10 שקל חייל במדים, אזרח ותיק וסטודנטים.
לפרטים נוספים: www.negev-museum.org.il

 

מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
נורה סטנשו  I  מאיאסטרה

”ראיתי ציפור רבת יופי/ הציפור ראתה אותי/ ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד/ עד יום מותי//
עבר אותי אז רטט של שמש/ אמרתי מילים של שלום/ מילים שאמרתי אמש/ לא אומר עוד היום" [נתן זך]

אוצר: פרופ' חיים מאור

נורה סטנשו - מאיאסטרה-2
נורה סטנשו, דיוקן בפרופיל בלבוש מסורתי, 2013, שמן על בד

ציורי הדיוקנאות העצמיים, ציורי טבע-דומם וציורים עם דימויים של הציפור הרומנית המופלאה, מאיאסטרה, שנורה סטנשו מציירת מזה כשני עשורים ממחישים מרכיבים שונים בזהותה כאישה וכמהגרת בעלת זהות היברידית. ציורי הדיוקנאות מאפשרים לה לנוע בזמן ובמקום, ללבוש ולפשוט זהויות, לחשוף ולהחצין משמעויות. המקור לדמויות הוא דיוקנה העצמי, אבל הן אינן היא. הן נשים מומצאות, בדיוניות, שיש בהן השתקפות מוקצנת או מוגזמת של האמנית או ביטוי למשאת נפש או פנטזיה שלה. בחלק ניכר מן הציורים פניה מצוירות מאחורי או בתוך דגמים דקורטיביים מורכבים. הדגמים הדקורטיביים מזכירים רקמות ותחרות מארץ מולדתה, רומניה. המסך/וילון משמש כקוד חזותי המסגיר את זהות המצוירת. הדגמים הדקורטיביים הם גם 'תמונות נפש' אשר צפות ועולות מן הפְּנִים אל הפָּנִים, מחצינות ומקצינות הלכי רוח, תחושות, זיכרונות, חלומות, געגועים ורגשות.
מאיאסטרה היא שמה/כינויה של ציפור סמלית או אלגורית במיתולוגיה הרומנית. נורה סטנשו מזדהה עם המאיאסטרה. ברומניה היא היתה "ז'ידנקה" (יהודונת) – ציפור שונה ו'אחרת'. כשהגיעה לישראל היא הפכה ל"רומנייה", ציפור זרה שהתעופפה מהרי הקרפטים ומן המטרופולין-הבירה בוקרשט וצנחה בחולות הנגב הצפוני ובעיר הפריפריאלית אשקלון.
גם בציורי טבע-דומם של נורה סטנשו כלי הפורצלן, הבגדים המסורתיים, ספרי השירה והשטיחים משמשים אותה כחפצי-זיכרון טעונים וכשאריות מזהות אחת אשר מתערבבים עם הזהות האחרת. הדימויים המסורתיים, טקסטים ברומנית או מקטעים מתוך איקונות נוצריות אותודוקסיות, הם דרך נוספת לחיבור המרתק של חלקי הפאזל בזהות הכפולה של מי שחיה בתוך שתי תרבויות.
בשנים האחרונות נורה סטנשו עולה לרגל לאתרי ילדותה ובגרותה. היא מלקטת שרידים מתקופה שונה ואחרת מזו של ההווה הרומני. שוב ושוב היא מחפשת בין השרידים את מראות הרפאים שנעלמו ואינם (למשל, בסרטי הווידיאו התחנה, הסתכל מסביב ו-הגלקסיה הרומנית). הגלקסיה הרומנית שהכירה התנפצה ורסיסיה התלכדו לגלקסיה חדשה אשר נעה בחלל אחר, ביקום מקביל לזה שבו היא חיה כיום או בו היא חיה בעבר.

פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה

נורה סטנשו - מאיאסטרה-1
נורה סטנשו, ספרים על שטיח מסורתי, 2010, שמן על בד

נורה (אליאונורה) סטנשו: 1954 נולדה בבוקרשט, רומניה. 1968 סיימה לימודי אמנות בבית ספר לאמנות, בוקרשט. 1969 ואילך השתתפה בתערוכות קבוצתיות בחללי תצוגה שונים בבוקרשט. 1986 עלתה לישראל. 1992 ואילך עוסקת בציור. 1996 תערוכה קבוצתית של אמני אשקלון. 2009 תערוכת ציורי דיוקנאות בגלריה לאמנות "על הגבעה" במיתר (יחד עם אמנית הסיבים לינדה בר און). 2010 תערוכה קבוצתית "אני רומני: ציר בוקרשט – תל אביב באמנות" בגלריות לאמנות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע. אוצר: חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות, המחלקה לאמנויות. 2012 תערוכת יחיד "זהות כפולה" במכון הרומני לתרבות, תל אביב. אוצרת: קלאודיה לזר. 2013 תערוכה קבוצתית [יחד עם דומיטרו פופ טינקו וחיים מאור] "רוחות ספינצה" בגלריה לינה, ביסטריצה נסאוד, רומניה; גלריה בארי, ישראל; גלריה 'הבית בדפנה', עומר; גלריית הקצה, נהריה. 2014 תערוכה קבוצתית "רוחות ספינצה" במוזיאון הלאומי לאיכר הרומני, בוקרשט. אוצרת: לִילה פאסימה. 2015 תערוכת יחיד "נורה סטנשו: מאיאסטרה" במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. אוצר: חיים מאור. חיה ועובדת באשקלון.

גלריה p8
איתי זלאיט | חרושת התלמים

אוצרת: טלי קיים

איתי זלאיט, חרושת התלמים-3
איתי זלאיט, חרושת התלמים. צילום: יאיר מיוחס

בתערוכה הנוכחית מתעמת האמן איתי זלאיט עם שאלות פסיכולוגיות ישנות מבעד לאובייקטים חדשים: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנחנו נוכחים בהם? ועד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו? זלאיט ,אבא טרי ואמן פעיל, מנסה להצית מחדש את חדוות היצירה אל מול המשפך ההולך וצר של שגרת היום יום. הימים נגמרים מהר והשאיפות לא מגיעות לידי מימוש. הוא מסיק שאנחנו כלואים בשני מעגלים: האחד הוא המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע ומנסה לשווא למלא אחר חסרים רגשיים וחיצוניים שלנו. המעגל השני, הוא פנימי ואישי לכאורה, אבל קשור בקשר הדוק לזה הראשון. זלאיט רואה באדם המודרני כלי בחייו, ומאמין שרק מתי מעט אינם מובלים ונוכחים בבחירות שלהם. הנוכחות היא אותה מודעות טהורה – זו המנותקת מן המחשבה והצורה.

איתי זלאיט, חרושת התלמים-2
איתי זלאיט, חרושת התלמים. צילום: יאיר מיוחס

גוף העבודות שמוצג בחלל הגלריה מנסה להוות אלטרנטיבה למערכות הסגורות של היום יום. זלאיט מציג ערב רב של חפצים, בעיקר צעצועים, אותם מצא ברחוב וחיבר באופן אקראי. ניזון מן המורשת הסוריאליסטית והדאדאיסטית של אמנות אוטומטית נטולת תיווך או סימבוליות, יצר זלאיט מהלך הפוך לזה התעשייתי אשר עומד בבסיסם של החפצים. האמן מזכך את המוצרים המעוצבים כדי לפתות את הצרכן, מאחד את האובייקטים כולם באותו אופן (אולי) שבו המוצרים מאחידים אותנו. הוא מבטל את הפונקציות המוצריות שלהם, מחליף את הצבע האגרסיבי והמושך בגוון אנמי וחד ממדי, מאחד את הצורות הסטריאוטיפיות של בובת הברבי והדינוזאור מפלסטיק לכדי מקשה אחת, אל תוך התלם. הפיתוי איננו. עכשיו נותרה רק אותה אגרנות כפייתית מפוארת שפורצת מבעד לחור הצר במשפך חיינו. הריק הגדול נחשף.

איתי זלאיט, חרושת התלמים-1
איתי זלאיט, חרושת התלמים. צילום: יאיר מיוחס

כמעיין נובע, נשפכים המוצרים מפתח צינור הביוב ושוטפים את רצפת הבטון הקרה של הגלריה. טבע דומם לא דומם. חלקם מעגליים בצורתם וחלקם מייצרים צורת התפתלות מעגלית בחלל. חלקם שומרים על הנראות היומיומית וחלקם מסווים עצמם והופכים ליצירת אמנות צבעונית, למובייל ילדותי, לעולם תת מימי. אין משמעות סימבולית אחת שחלה עליהם והם חפים מכללים והגדרות.
הצעצועים, חלקם חדשים, שתוקף חיי המדף של הבטרייה שלהם טרם פג, הושלכו לרחוב כלאחר יד בשקיות זבל שחורות שאינן מתכלות. הם מייצגים את ההיאחזות בצורה, את המחשבות הטורדניות שמובילות אשליות של צורך. הצעצועים ננטשו ממש כמו האידאות העמוקות ממורשת הואניטס – הכל אמנם זמני וחולף אך הנשמה "הנצחית" זקוקה לריגושים מיידים.
איתי זלאיט (נ. 1979). בוגר המדרשה לאמנות במכללת בית ברל ותואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה חי ועובד בתל אביב. נשוי לריקי ואב לאסף.
30.4.2015 – 30.5.2015
שיח גלריה בהשתתפות האמן והאוצרת טלי קיים יום שישי, 22.5.15, שעה 12:00

גלריה p8, רחוב יהודה הלוי 79, תל אביב.
שעות פעילות: שלישי, 15:00-11:00, רביעי – חמישי, 19:00-15:00, שישי – שבת,15:00-11:00

 

Heineken Garage Gallery @ SuraMare
משה חן I  מאגמה

פתיחה: יום שלישי, 26.5.2015, יום שלישי, 19:30
ערב הפתיחה ילווה בפעולת ציור של האמן הצרפתי "$Clem"

בתערוכה  "מאגמה", השנייה בסדרת התערוכות בגלריה היינקן גראז' גאלרי, יציג האמן משה חן, עבודות וידאו מותאמות חלל בשילוב הצבה שנבנתה במיוחד עבור התערוכה. ערב הפתיחה ישלב פעולת ציור של האמן הצרפתי "Clem$" בזמן אמת, על קיר הכניסה לחלל, ויאפשר הצצה ישירה ובלעדית לתהליך היצירה.

משה חן I  מאגמה -1
מתוך ההצבה של משה חן בגלריה היינקן גארז' גלארי

התערוכה "מאגמה" עוסקת בדיאלקטיקה שבין התפרצות מינית והתפרצות גאולוגית. העבודות מתחקרות ומפרשות כיצד הטבע מתפרץ אל כל עבר במעין תשוקה יצרית רוויית אימה על מנת להנכיח קוויי דמיון ושוני בין אסונות-טבע לרגשות אנושיים. כשהתפרצות הר-געש בצ'ילה מוצגת כאורגזמה גברית, כשגל-אוקיינוס מושך וסקסי נראה בעת ובעונה אחת גם כנושך ומסוכן, נוצר מאליו מתח בין בניה והרס אשר פועל על הצופים ברמה החווייתית, מעבר למטאפורה של הדימוי. העבודות משנות את היעוד המקורי של קטעי הוידאו המוצגים דרך שימוש במניפולציה טכנולוגית ובכך מאתגרות את הממשק העדין שבין תצפית מרוחקת והשתתפות פעילה.

משה חן I  מאגמה -3
מתוך ההצבה של משה חן בגלריה היינקן גארז' גלארי

משה חן יליד חיפה, חי ויוצר בתל אביב, בוגר מחלקת אומניות המסך בבצלאל (2013) . עוסק בתחומי הוידאו-ארט, מיצב והקולנוע הדוקומנטרי. העבודות של חן נעות על הרצף שבין טכנולוגיות אנלוגיות (סרטי סופר8 מ"מ) לטכנולוגיות דיגיטליות (צילום דיגיטלי, אפטר-ווידאו מאפינג) אשר נוצרות מתוך חומרים מקוריים או מתוך מאגרי נתונים של פאונד פוטאג'. חן השתתף בעבר בתערוכות ופסטיבלים רבים, שהוצגו במקומות שונים, ביניהם גלריה יפו 23, גלריה גַבִּירוֹל Gabirol  جَبيرول;‎  DocuVillage, יריד צבע טרי, סינמטק ירושלים, "POP HOUSE" מתחם אמנות ועיצוב ועוד.

משה חן I  מאגמה -2
מתוך ההצבה של משה חן בגלריה היינקן גארז' גלארי

Clem$, אמן צרפתי-ישראלי, שנולד בשנת 1974. אוטודידקט, אשר החל לצייר קריקטורות בגיל מוקדם אך מסיבות שונות נאלץ להניח את עפרונותיו במשך שנים. בתקופה האחרונה, החל במסע לא שגרתי לחזור לתשוקת ילדותו וכעת הוא מקדיש את עצמו ליצירתו באופן מוחלט.עבודותיו מוצגות בערים שונות בעולם כגון מיאמי, לונדון, ניו יורק, פריז וכעת בתל אביב.

היינקן גראז' גאלרי , רחוב סעדיה גאון 24, תל-אביב.
שעות פתיחה: א' – ש' 20:00 עד חצות

 

פרס מפעל חיים לבמאי חנן שניר
יוענק בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת  2014

פרס מפעל חיים לבמאי חנן שניר
"מחויבות גדולה לאמנות התיאטרו". חנן שניר

פרס מפעל חיים מוענק מידי שנה ליוצר/יוצרת בתחום התיאטרון אשר השאיר חותם על היצירה התיאטרונית. הפרס יוענק במהלך טקס חלוקת פרסי התיאטרון הישראלי שיתקיים במרכז ענב ב- 19 ביוני 2015. חברי ועדת הפרס למפעל חיים: אורי עופר יו"ר, לאורה ריבלין, צביה הוברמן, עודד קוטלר ועודד תאומי, הכריזו היום כי פרס מפעל חיים לשנת 2014 במסגרת פרס התיאטרון הישראלי יוענק השנה לבמאי התיאטרון חנן שניר.

מנימוקי הועדה: "מתחילת הדרך ניתן היה לזהות את ייחודו ומקוריותו של חנן שניר כיוצר ואיש תיאטרון. חנן שניר שייך לדור יוצרים שמחויבותם לתיאטרון היא טוטאלית ושהתיאטרון הרפרטוארי-איכותי הוא הלפיד שלאורו הם צועדים. כאשר עוקבים אחר הבחירות האמנותיות של חנן שניר, ניתן לזהות את המחויבות הגדולה שלו לאמת אמנותית ולמצוינות בכל ההחלטות הקשורות לעבודתו, החל מבחירת המחזה, דרך בחירת היוצרים והשחקנים. במשך יותר מ- 40 שנה ביים עשרות הצגות בתיאטרון באר שבע, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון הלאומי הבימה בו הוא משמש כבמאי בית עד היום. ועוד ידו נטויה. העולם התיאטרוני של יצירותיו מקיף, מגוון, עשיר ורחב – מהדרמה הקלאסית ועד לדרמה המודרנית-עכשווית, מהמחזאות היהודית ועד למחזאות ישראלית מודרנית. בכל אלה הוא נוגס בנועזות רבה מחד ובדקדקנות גדולה מאידך. השחקנים בהצגותיו מגיעים להישגים גבוהים במיוחד בגילום דמויותיהם וכך גם מעצבי התפאורה , התאורה, התנועה ומלחיני המוסיקה. עבודותיו של חנן ייצגו את ישראל פעמים רבות בפסטיבלים בין לאומיים וזוכות להכרה על ייחודן ומקוריותן. יוזכרו רק אחדות כמו "אביב מתעורר", "יינטל", "מקום אחר", "בטבעת החנק", "נמר חברבורות", "האב", "רוחות", "קדיש לנעמי", "אנטיגונה". על הישגיו האמנותיים והמקצועיים הללו, על חתירתו הבלתי נלאית למצוינות ועל מחויבותו הגדולה לאמנות התיאטרון, אנו מחליטים  בחום פה אחד להעניק לו את הפרס על מפעל חיים התיאטרון הישראלי לשנת 2014 ."

חנן שניר, יליד 1943, במאי תיאטרון ומורה למשחק ופסיכודרמה. פסיכותרפיסט ומטפל. במאי בית בתיאטרון הבימה משנת 1984. בוגר תואר ראשון מהחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית מאוניברסיטת בוסטון. התמחה ב"רויאל שייקספיר קומפני" באנגליה, שימש כבמאי בית בתיאטרון באר-שבע ובתיאטרון הקאמרי, ביים את האופרות דידו ואניאס וטבעת החנק (בנג'מין בריטן) באופרה הישראלית ואת האופרות טורנדוט ודון ג'ובאני בבית האופרה של בוסטון. ביים בין השאר הצגות בתיאטרון חיפה, בתיאטרון סטארי, פולין, בתיאטרון הלאומי של וויאמר, גרמניה, בתיאטרון הלאומי של קפריסין לימד משחק בתיכון "תלמה ילין", בסמינר הקיבוצים, בבית צבי, באוניברסיטת תל אביב ובאקדמיה הדרמטית המלכותית בלונדון (ראדא).

רונית קריסטל  I  קריסטל קליר

אוצרת: לורי פשניצה
העבודות נוצרו במחשב בתוכנה ייחודית שהיא סוד מקצועי של קריסטל, ולאחר מכן עברו גימור מיוחד והודפסו על פרספקס או על נייר באופן – שוב, ייחודי לה – המבטיח שהצבעים יזהרו מהציור באותו אופן שהם זוהרים מהמחשב. על האפקט המושלם הזה עבדה האמנית האוטודידקטית בשלוש השנים האחרונות, עד שהגיעה לתוצאה שהשביעה את רצונה.
קריסטל קליר בת ה־50, המוכרת היטב לברנז'ה התל־אביבית כבת בית במועדונים וחברה טובה של יוסי אלפנט ז"ל, שולץ האיום (עד היום) הדר גולדמן ולהקת סיאם, בועז תורג'מן, איציק ניני, סמי בירנבך וחברי להקת מינימל קומפקט הפועלים בברלין, אורי שטרק ושאר אושיות לילה ורוק, היתה במשך שנים המלבישה הראשית של ערוץ 2 ומאפרת בכירה בו. משבר גירושין קשה הביא אותה אל הציור בתוכנות המחשב, ומרגע שהתחילה לצייר  כבר הפכו ציוריה לתופעת־רשת ויראלית, עם עשרות שיתופים בארץ ובעולם.

רונית קריסטל, קריסטל קליר-1
רונית קריסטל, קריסטל קליר

במשך הקריירה הקצרה שלה פיתחה קריסטל סגנון ייחודי במדיה הדיגיטלית, הממזג ישן וחדש, שבירת מוסכמות, תחכום של מרקמים, עומק, שילובי צבעים מפתיעים וצורות לא קונוונציונליות, אותן היא רוקחת במחשב, תוך התגרות בנורמות. קריסטל אוהבת להפתיע הן את עצמה והן את הצופה, ומי שנשבה בציוריה ו'נדבק בחיידק', ממשיך באדיקות לעקוב אחר אמנותה. קריסטל קליר סבורה שההתפתחות וההשתכללות לא מסתיימות לעולם והיא נמצאת במעקב מתמיד אחר טקסטורות וטכניקות מתקדמות, אותן תוכל לשלב בציוריה.
היא מציירת במהירות ובאופן אינטואיטיבי, ותהליך העבודה שלה ייחודי, מרוכז וממוקד. העולם הוויזואלי של האמנית, המשוחרר מכל חוק, זורק את הצופה בו, ללא אזהרה, לתוך חוויה טוטאלית ובלתי־אמצעית. כך, באמצעות הצבעים והמרקמים שהיא רוקחת במחשב, שואפת קריסטל לתקשר עם העולם ולגעת באנשים.

רונית קריסטל, קריסטל קליר-1-1
רונית קריסטל, קריסטל קליר

ציוריה הרבגוניים של רונית קריסטל נוצרים בתוכנת מחשב, בהשפעת עולמות תוכן שונים ומגוונים: אופנה, עיצוב, וידאו־קליפס, רוקנרול ועוד. קריסטל מקיימת דיאלוג קבוע עם סמלים דתיים ומשלבת אותם בטכניקות מהמתקדמות בעולם היום, ובהתאם מתיחסת לעבודתה כסטארט־אפ המאפשר לה לדלג על פערי זמן ומקום. ציוריה, החושפים הלכי רוח, רגשות, תובנות ורבדים עמוקים, משקפים את חייה ואת הרבגוניות של נשמתה החופשית. כדי לא לפגוע בפרשנות של הצופים וכדי לתת ליצירה לדבר, היא גם נמנעת, באופן מקורי ביותר, לתת שמות ליצירותיה.כדי להדגיש את הצבעוניות העזה והמשכנעת של הציורים משתמשת קריסטל בנייר איכותי ביותר ברזולוציה גבוהה ובשיטת ציפוי מיוחדת (גלֵייז), המקנה להם גימור מלוטש, וכן בגימור בפלקסיגלס שקוף (פרספקס) כל אלה מוסיפים למראה המתוחכם, המקורי, הייחודי והעדכני של היצירות.

2013: Journey Through Creativity, מנהטן, ניו יורק, ארה”ב, אוצרת: Esperanza Tielbaard Pazmiño.
2014:  'העולם עכשיו', בית רובינשטיין תל אביב, אוצרת: לורי פשניצה.
2014:  התערוכה הבינלאומית מפאריז, 'Salon d'Automne',  האנגר 11, נמל תל אביב.

 

בית האמנים, חיפה
רותי סגל I האמת שמאחורי הנוף

במבט ראשון נראית תערוכתה החדשה של רותי סגל כתיעוד של עציםרק במבט מעמיק יותר מתגלה האמת שמאחורי הנוףהקשורה למעמקי הנפש של האמניתהמאפיינת את מכלול עבודתה בבית האמנים ע"ש שאגאל, שד' הציונות 24, חיפה

האמת שמאחורי הנוף
האמת שמאחורי הנוף. רות סגל

בתערוכתה החדשה מקיימת רותי סגל דיאלוג עם העצים. הם מקיימים חיים משל עצמם ומסתבכים בצורות משתנות ובכיווני הנחת הצבע. העצים מסתירים את הנוף בתנועתם ומגלים בו זמנית נופים חדשים. דרכם מתגלים פיסות אדמה או ים, לעתים קרעי שמים ולעתים נוף הרים רחוק. המרחק הזה, היוצר את תחושת העומק והניכור בין הצופה לבין הבד, הוא היוצר את המתח הרצוי.
הסטודיו של רותי סגל נמצא במרומי הר הכרמל, שם היא נושמת, חיה ועובדת. בעבודותיה עוסקת סגל בנופים בעלי קשת רחבה, בנופים סביבה, ובנופי ארצות המזרח התיכון בהם היא אוהבת לשוטט ומהווים את הטריגר לעבודתה. היא שואבת את השראתה מן המרחבים האינסופיים של תצורות הטבע והנופים, ובמיוחד מנופי הנפש, המשקפים ימים של שקט ורוגע, אך גם ימים קשים וסוערים. המתבונן יכול ליהנות מהיצירה עצמה, אך גם לחוש את הרבדים הנסתרים מתחת לצבע.
חייה של רותי סגל עברו עליה בחיפה. מראות הר הכרמל והעצים המכסים אותו היו ועודם מראות שגרתיים בחייה, וכאלה הם גם מראות המפרץ והים. "תמיד אהבתי לצפות בים, במיוחד בעת סערה כשהגלים נשברים, משחקים, מעוררי הערצה, יראה, כבוד עבודתה של רותי סגל חורגת מתחום הציור בלבד והיא אף יוזמת ואוצרת תערוכות נושאיות מאתגרות המושכות תשומת לב רבה. כחברה פעילה באגודת הציירים והפסלים, הציגה רותי סגל תערוכות יחיד רבות ברחבי הארץ וכן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ומחוצה לה. עבור רותי, האמנות הינה עשייה ברמות שונות: הרגשית, האינטלקטואלית והנפשית, בחיי היומיום ובטיולים למחוזות רחוקים, במחשבה, ברעיון ובביצוע.

האמת שמאחורי הנוף
האמת שמאחורי הנוף. רות סגל

"הציור עבורי הוא דרך הביטוי האמיתית שלי ואמצעי לפריקת מטעני האנרגיה המצטברים בי, אפיק בו זורמים מטעני מראות, נופים, רגשות, התרשמויות וחוויות המתנפצות על הבד", מתארת רותי סגל. "כאן מתקיימים חוקי
הפיסיקה של שימור האנרגיה, ורק הצורה משתנה כאשר החלקיקים מושלכים, מותכים ונבנים מחדש על הקנווס. היצירה היא תהליך של התמודדות בין המתרחש במוחי ובין אוסף כתמי הצבע והקווים המרקדים ומרצדים על הבד, בשמן או אקוורל, כשהיד והמכחול הם רק אמצעי".
בעבור רותי הנוף אינו סתם נוף, והעצים אינם סתם עצים זקופים ופרועים המסתירים חלקי נוף מחד ויוצרים נוף חדש ואחר מאידך. בעבור רותי הם הרבה יותר: הם נפחים של אי-סדר וכאוס הנעים ברוח, ומדי רגע יוצרים מערך צורני אחר. ולא רק זאת. העץ בעבור רותי הוא גם תהודה לאי-שקט המאפיין את האמן שבה. אי-שקט הנובע מהרצון לקלוט ולהבין את המראות מחד ואת ההשתנות התמידית שלהם מאידך. אותו אי-שקט המחייב לפענח את הנראה אף על פי שאי-אפשר להסבירו. "בסערות הנפש שלי איני משתמשת כדגל לנופף בו, איני מספרת מה עבר עליי ולא מדווחת על משברים נפשיים אותם חוויתי, אך הבדים שלי מלאים במשברי ים וסערות באוקיאנוסים עמוקים", אומרת סגל. "הציורים הם תגובה לשריפות של קיץ וחמסין, להצתות של יערות ולדיכאונות שאחרי. גם העצים היפים והנאצלים משדרים מראות קשים. הם מעוותים, הם מתפתלים ומחפשים מוצא, אך השורשים והגזע מחברים אותם לקרקע ממנה לא יוכלו לברוח, זוהי מולדתם, ארץ מוצאם, בית גידולם ואין להם ברירה. היצירה עבורי היא וידוי ברגעים של אמת בהם מתחברים הדמיון המרחף והמציאות, הפנטזיה והראליה".
רותי סגל היא בת הארץ הזאת, ונוף ואדמה תמיד היו חלק מהאמנות שלה. היא ציירה נוף שנשקף מחלון ביתה, נוף שרוף על הר הכרמל, נופו של עמק יזרעאל, וגם נופים אחרים שאליהם נחשפה במרוקו, בצרפת, באיסלנד. עצים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, אך לאחרונה, העצים קיבלו תפקיד מפתח ועלו למרכז הבמה, ויחד עם מפנה זה מופיעים כוח רב ואנרגיות חדשות בציוריה של סגל, הבאים לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכתה החדשה.
תערוכתה הבאה של רותי סגל "הנוף הוא רק סיבה" (A Cause for Landscape) תתקיים בין התאריכים 4-26/6/2015 ב'מונטיפיורי מכירות פומביות', רחוב גורדון 36, ת"א

גלריה זימאק לאמנות עכשווית
אורית אקטע-הילדסהיים I  "לא מזכירים חבל…"

אורית אקטע-הילדסהיים I  "לא מזכירים חבל..."
אורית אקטע-הילדסהיים I "לא מזכירים חבל…". צילום: אורית אקטע-הילדסהיים
פתיחה חגיגית: יום חמישי, ה-4 ביוני 2015, בשעה 20:00
אוצרת: ליאור יהל אוהד
האמנית אורית אקטע הילדסהיים נמנית בשורה אחת עם דור ציירי ההיפר-ריאליזם הישראלי. גוף עבודותיה החדש מציע אמנם התבוננות אסתטית מרהיבה במבט ראשון, אך גם מאפשר הצצה מרתקת לתהליך חקירה פנימי וכמעט טקסי. הטכניקה בה נבנה הציור מעשרות שכבות צבע בעלות שקיפות מאפיינות את תהליך עבודתה של הציירת ומושקעות בכל יצירה, ומחייב אותה להכנס למצב נפשי מדיטטיבי ומהפנט כמעט זני באופיו. הטקס הפולחני השברירי ודימויי חבלים, מסמרים ותחרוֹת שבציורים מציעים מצב שמתעתע בצופה: מי "הקורבן" ומי "המקריב".
הדימוי המוביל של החבל חוזר שוב ושוב בסדרה זו המוצגת בתערוכה כמו גם בעבודותיה הקודמות, אך הפעם הוא מקבל תפקיד ראשי, שעליו "תלויה" הסצנה. החבל כמו מגיש לצופה הצעה להתקרב למסע חייה של האמנית, מעין דיוקן עצמי המדמה איכויות אישיות אנושיות, כמו אחיזה וחוזק מחד וקריעה והתפוררות מאידך.
מעניין לשים לב לעובדה ששם נעוריה של האמנית ״אקטע״ מגיע מביטוי ישן בערבית שמקורו הוא ״אל אקטע״ שפרושו :הקטוע. החיבור האישי של אקטע הילדסהיים להתמודד עם תחושת התלישות / הפציעות אולי טמון בשורשיה ובונה את מסלולו של החבל בגוף העבודות. גילוי זה מעלה כמעט מיד את הביטוי המפורסם ״לא מזכירים חבל בביתו של תלוי…״  ומשווה ליצירה מימד אמיץ ומפתיע.
איכותו הדואלית של החבל משלבת את שחקני המשנה שבסצנה בצורה שלמה: תחרות שקופות ועדינות המייצגות סוג של היעדר, ומסמרים כאפשרות של זכרונות או פנימיות פוצעת ותלושה.  בסיום טקס הציור, הפיתוי הגדול שעומד בפני אקטע-הילדסהיים הוא הצבעוניות: כאן נעטף הכל במונוכרומטיות שמדגישה, משטיחה ומרככת את הדימויים עוד יותר. כאן אין מקום לצבע עז, המצב המדיטטיבי מגיע לשיאו והוא מבקש להיבלע מבלי משים.
אורית אקטע הילדסהיים. נ. 1970, חיה ויוצרת בתל אביב. למדה אצל האמן מאיר נטף. הציגה תערוכות יחיד בארץ ובעולם ביניהן תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות בעקבות זכייתה בפרס ע״ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2011.
נעילה: 3.7.15
גלריית זימאק , ה' באייר 68 , כיכר המדינה ת"א

 

מתחם ארטפורט
"פנטום קפיטל: מחשבות על הון בעידן הדיגיטלי"

“Phantom Capital: Thinking about capital in the digital era”
כנס פתוח לקהל, יום רביעי, 20.5, 9:30 – 15:30,ארטפורט

“Phantom Capital: Thinking about capital in the digital era”
Artport TLV. photo: Elad Sarig

"פנטום קפיטל" הוא שיתוף פעולה ראשוני בין ארטפורט תל אביב, תכנית התואר השני באמנויות (MFA) בצלאל והתכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, המכללה האקדמית בית ברל. הכנס "פנטום קפיטל" שואל את שמו ממונח שטבעה האמנית אגניישקה קוראנט, ומתייחס לרעיון לפיו הכלכלה העכשווית מבוססת כיום לא רק על סחורות, מטבעות כסף ושטרות חוב, אלא היא בחלקה הגדול וירטואלית ונסמכת על "רוחות רפאים" של ישויות ושירותים, רעיונות וכוח אבסטרקטי.
הדוברים יציגו מספר עמדות שינסו ביחד להאיר את המציאות העכשווית בה קפיטליזם וטכנולוגיה דיגיטלית יוצרים נקודות חיכוך מעניינות ולפעמים מסוכנות. עולם האמנות העכשווית ישמש כנקודת המוצא למבחר זוויות ופרשנויות אפשריות: מכוחן של הרשתות החברתיות באמנות העכשווית, לבחינת רעיון ההון הסימבולי על ידי אמנים; מהמחשבה על עבודות אמנות כמכרה לנתונים, לדרך בה מערכת האמנות מגיבה לדיגיטציה ולפרוק הגשמיות של החומרים מהם היא עשויה.
הכנס נולד משיחות וענין משותף בין מובילי התוכניות בארטפורט, תכנית התואר השני באמנויות (MFA) בצלאל והתכנית ללימודי המשך  באמנות במדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, והוא מציג שיתוף פעולה ראשוני וייחודי בין שלושת המוסדות שמטרתו לתמוך בעשייה וחשיבה על אמנות ולהמשיך ולחזק את קהילת האמנות המקומית.

“Phantom Capital: Thinking about capital in the digital era”
Minus One Dollar to be cropped. אגניישקה קורנט

סדר יום:
9:30 – 10:00     התאספות וקפה
10:00 – 10:30   הקדמה, ניקולא טרזי
10:30 – 11:15   "למי אכפת מהמון נתונים", מירי סגל
11:15 – 12:00  "פנטום קפיטל", אגניישקה קוראנט
12:00 – 12:45   הפסקת צהריים
12:45 – 13:30  "הכח החברתי", ורדית גרוס
13:30 – 14:15  "בקצות האצבעות", ניקולא טרזי
14:15 – 14:30   הפסקת קפה
14:30 – 15:30   שולחן עגול בהשתתפות אגניישקה קוראנט, ניקולא טרזי, מירי סגל וורדית גרוס. מנחה: אבי לובין
*הכנס פתוח לקהל ויתקיים בשפה האנגלית.
*הבאת האמנית אגניישקה קוראנט לישראל התאפשרה באדיבות המכון הפולני
מתחם ארטפורט, דרך בן צבי 55 (כתובת לwaze: ארטפורט)
טלפון: 03-5182599, http://www.artportlv.org/

 

מוזיאון חיפה
ענת בצר: "ברזל סיגמא" – תערוכת יחיד

ענת בצר מציירת ציורי נוף מורבידיים, עתירי ריק, המאוכלסים בסבך עצים, יערות מושלגים או בקתות ביער. ה"שָם" של בצר הוא "מקום אחר", גיאוגרפיה נידחת המסמנת חידלון. נופיה, הרומנטיים-גרמניים ברוחם, מבקשים אחר אפלולית וקור הסותרים את האור-חום הישראליים, משלבים כמיהה ומלנכוליה, אם לא חרדה. מראות אלו מעלים הקשרים רבים: מצד אחד עולם של רומנטיקה אירופית ואגדות סלאביות; מצד שני, עולם של יערות הנקשרים להיסטוריה היהודית הגלותית ולשואה.

ענת בצר: "ברזל סיגמא"-2
ענת בצר: "ברזל סיגמא"

ציוריה של בצר מייצגים את היער כאיקונה וכמושג. שממת השלג, הכפור והדממה מצביעים על זרוּת ומסמנים נתיב של הסתלקות מן המרחב ומן הזמן. ניכר הפער בין פעולת הציור הטומנת בחובה מעשה בריאה שבו פועם כוח החיים, לבין הריק של המוות. היופי הנשגב של הטבע, שבו לא ביקרה האמנית מעולם – הרחק מן הכאוס הישראלי – הוא שעתוק של פנטזיה הלקוחה מתוך דימויים תרבותיים-אמנותיים. ציוריה של בצר כמו הולכים אל האין, כהזמנה למסע רטינלי, לתוך העין פנימה – הליכה הנחסמת על ידי גזעי עצים, סבך ענפים, כגן נעול של נזילות וכתמים.

גם בציורים המרמזים על הקשר מקומי – בדמותו של גבר עם כאפייה המוסתר על ידי גזע עץ או חבורת צעירים ברגע דרמטי, אולי על סף טראומה – צבעיה של בצר נוטים כמעט לגווני שחור-לבן. צבעוניות זו מציינת התרחקות ממסורת ציורי הנוף באמנות הישראלית, אשר הקנתה לאור המקומי איכות אידיאולוגית. הבונקרים בעבודותיה של בצר הופכים לארונות קבורה, לצריפים של זיכרון מתפוגג. השלג המכסה אותם מרמז על מחיקה של זיכרון הקרבות; הוא קובר את המתים בתוכו והופך בפעולה זו לסמלה של ההיסטוריה.

השכבות המכסות את המתים-הנעדרים, אשר זולגות ומלכלכות את פני הציור, מרמזות על היעדר תמימותו של הנוף. חלוקתו למפלסים נפרדים – של שמים, עצים, שלג – מעוררת תהייה באשר למה שקבור מתחת לפני השטח. הצופה מוזמן להתבונן בנרטיב שאינו שקוף, החושף את האינסופיות הפוטנציאלית של השכבות המרכיבות אותו. בעבודות אלו גלומה ההבנה המעמיקה כי כל נוף באשר הוא, גם אם הוא משדר טוהר וראשוניות על פני השטח, מהווה בעצמו בית קברות של ההיסטוריה.

נולדה ברמת גן, 1965; חיה ויוצרת בתל אביב

ענת בצר: "ברזל סיגמא"-1
ענת בצר: "ברזל סיגמא"

Anat Betzer: Sigma Beams

Anat Betzer paints morbid, desolate landscapes populated by thickets, snow-covered woods, or forest cabins. Betzer's "there" is "another place," a remote geography signifying demise. Her romantic-German landscapes seek the darkness and cold that can blot out the Israeli light and sun. They are filled with longing and melancholy, if not anxiety. These scenes evoke a wealth of contexts: on the one hand, a kingdom of European romanticism and Slavic legends; on the other, a world of forests reminiscent of Jewish history and the Holocaust.

Betzer's paintings represent the forest as an icon and as a concept. The desolation of snow, ice, and silence conveys alienation and traces a route of escape from a specific space and time. The gap between the act of painting as a vital act of creation, and the emptiness of death, is salient in these works. The sublime beauty of nature, of landscapes the artist has never laid her eyes on – far away from the chaos of Israel – is the reproduction of a fantasy encountered in cultural-artistic images. Betzer's paintings seemingly venture into a void, on a journey that is in fact a retinal one, into the depths of seeying – a journey blocked by tree trunks and branch thickets, like a forbidden garden of stains and trickles.

Even in paintings suggesting a local context – in the figure of a man wearing a keffiyeh, partly concealed by a tree trunk, or the image of a group of young people at a dramatic moment, perhaps on the verge of a trauma – Betzer's colors tend almost to black and white. This color scheme distances itself from the tradition of landscape painting in Israeli art, which endowed the local light with an ideological quality. The bunkers in Betzer's works become coffins, sheds of crumbling memory. The snow covering them suggests the erasure of the memory of war; it buries the dead beneath it, becoming a symbol of history.

The layers covering the dead and missing, trickling down and dirtying the painting surface, suggest the landscape's lack of innocence. Its division into

separate levels – sky, trees, snow – raises questions about those who are buried beneath the surface. The viewer is invited to contemplate a narrative that is opaque, yet reveals the potential endlessness of the layers composing it. These works embody the profound realization that any landscape, even one that conveys a superficial purity and freshness, is in fact a cemetery of history.

Born in Ramat Gan, 1965; lives and works in Tel Aviv

ענת בצר: "ברזל סיגמא"-3
ענת בצר: "ברזל סיגמא"

عنات بيتسر: حديد سيغما

عنات بيتسر ترسم رسومات لمناظر مهووسة، تعجّ بالخواء، وتقع في أحراش متشابكة، غابات تغطّيها الثلوج أو أكواخ في الغابة. الـ"هناك" لدى بيتسر هو مكان آخر، جغرافيا بعيدة تشير إلى الفناء. المشاهد لديها، وهي مشاهد رومانسية-ألمانيّة بروحها، تسعى خلف الظلمة والبرد اللذين يراقبان الضوء والدفء الإسرائيليّين، تدمج الحنين والكآبة، إن لم يكن الرعب أو الهلع. هذه المشاهد تطرح سياقات كثيرة: فمن جهة، هناك عالم من الرومانسيّة الأوروبيّة والأساطير السلافيّة، ومن جهة أخرى، هناك عالم من الغابات المرتبطة بالتاريخ اليهوديّ في المهجر والهولوكوست.

رسومات بيتسر تمثّل الغابة كأيقونة وكمفهوم. خواء الثلج، البرد القارس، والصّمت – كلّها تشير إلى غربة تحدّد مسار هروب من الحيّز ومن الزمن. الفجوة واضحة ما بين فعل الرسم الذي ينطوي على فعل خلق تنبض فيه قوّة الحياة، وما بين خواء الموت. الجمال السّامي للطبيعة التي لم تزرها الفنّانة أبدًا – بعيدًا عن الفوضى الإسرائيليّة – هو نسخ لفانتازيا مأخوذة من صور ثقافيّة-فنيّة. رسومات بيتسر تبدو كما لو أنّها تسير نحو العدم، كدعوة إلى رحلة شبكيّة، إلى داخل العين – مسار يتمّ صدّه بجذوع أشجار، أغصان كثيفة، كما لو أنّه حديقة مقفلة من البقع والسيولة. في رسومات بيتسر التي ترمز إلى سياق محلّيّ، على شكل رجلٍ مع كوفيّة يُخبّئه جذع شجرة أو مجموعة شبّان في لحظة دراماتيكيّة، ربّما على شفا صدمة – تميل ألوانها تقريبًا إلى أطياف الأسْود والأبيض. هذه التعدّدية اللونيّة تشير إلى ابتعاد عن تقاليد رسومات المنظر الطبيعيّ في الفنّ الإسرائيليّ التي منحت الضّوء المحليّ مكانة نوعيّة أيديولوجيّة. تحصينات السلاح في أعمال بيتسر تتحوّل إلى توابيت، إلى أكواخ صفيح للذاكرة المتلاشية. الثلج الذي يغطّيها يرمز إلى محو ذاكرة المعارك، وهو يدفن الأموات في داخله ويتحوّل بهذا الفعل إلى رمز للتّاريخ.

الطبقات التي تغطّي الأموات-المفقودين، التي تسيل وتلطّخ واجهة اللوحة ، ترمز إلى غياب براءة المشهد. تقسيمه إلى طبقات منفصلة – سماء، أشجار، ثلج – تثير تساؤلا حول هويّة المدفون تحت وجه الأرض. المشاهِد مدعوّ للنظر في رواية غير شفّافة، تكشف اللانهائيّة المحتملة للطبقات التي تؤلّفها. يكمن في هذه الأعمال الفهم العميق بأنّ كلّ مشهد مهما كان، حتى لو كان يبثّ طهارة وبراءة على وجه الأرض، فإنّه يشكّل بذاته مقبرةً للتاريخ.

وُلدَتْ في رمات غان، 1965، تعيش وتبدع في تل أبيب

בית האמנים: מאסף / תצוגה לא שימושית. מוזיאון חיפה לאמנות: אשכול תערוכות חדש: "דברים שרואים משם". מוזיאון תל אביב לאמנויות: ר"ה קוויטמן – פרק 29: חקק. מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן: רוני בן ארי I המסע בעקבות "הצִיגַנְקָה". ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה. פלסטר 3: תערוכת מכירת אמנות לתמיכה בארגון רופאים לזכויות אדם. מוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע: שיח גלריה וסיור בתערוכה עם המוזיקאי דויד פרץ. מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן: נורה סטנשו I מאיאסטרה. גלריה p8: איתי זלאיט | חרושת התלמים. Heineken Garage Gallery: משה חן I מאגמה. מתחם ארטפורט: "פנטום קפיטל: מחשבות על הון בעידן הדיגיטלי". מוזיאון חיפה: ענת בצר: "ברזל סיגמא" – תערוכת יחיד. בית האמנים, חיפהרותי סגל I האמת שמאחורי הנוף. פרס מפעל חיים לבמאי חנן שניר. רונית קריסטל I קריסטל קליר. גלריה זימאק לאמנות עכשווית: אורית אקטע-הילדסהיים I  "לא מזכירים חבל…"

 

פורסם בקטגוריה כללי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק