דור כהן – צלם פורטרטים

|
דור כהן-5

אני דור כהן, בן 25, את המצלמה הראשונה שלי קניתי לפני שנתיים וחצי בעקבות שיר השיר Echoes של להקת pink floyd מהאלבום Meddle. ישבתי והאזנתי לו, ומשהו בי השתנה. הבית האחרון ממש נגע בי. וזה הפירוש שאני נתתי לו. חזרתי לארץ לפני שבוע אחרי שנתיים בגואטמלה. ואני מחפש את עצמי בעולם הצילום.

דור כהן 3569
צילום: דור כהן

Cloudless every day you fall upon my waking eyes
Inviting and inciting me to rise
And through the window in the wall
Come streaming in on sunlight wings
A million bright ambassadors of morning
And no one sings me lullabies
And no one makes me close my eyes
So I throw the windows wide
And call to you across the sky

 

 

דור כהן-1
צילום: דור כהן
דור כהן-4
צילום: דור כהן
דור כהן-6
צילום: דור כהן
דור כהן-7
צילום: דור כהן
דור כהן-9
צילום: דור כהן
דור כהן-12
צילום: דור כהן
דור כהן-16
צילום: דור כהן
דור כהן 3569
צילום: דור כהן
דור כהן-225
צילום: דור כהן
דור כהן-20
צילום: דור כהן

״בעברית, עננים כל יום אתם באים ונופלים על עיני העייפות, עייפות נפשית, מזמנים אותי, מנסים לגרום לי להתעלות נפשית, ודרך החלון שבקיר נכנסים להם מיליון שליחים זוהרים של בוקר (ופה מה שאני חשבתי שהם מתכוונים זה לחתיכות אבק הקטנות האלה שאתה רואה אותם רק בבוקר שהשמש נכנסת דרך החלון ואז אנחנו מזיזים את השמכה וחתיכות של אבק צפות למעלה לתוך קרני השמש ורק אז אנחנו יכולים לראות אותם רק באור) וזה ממשיך ככה ואף אחד לא ישיר לי שירי ערס ואף דבר או משהו שיכריח אותי לעצום את העיניים. אז פתחתי את החלון לרווחה וקראתי לך מעבר לשמיים כאילו צעק לאלוהים שיפסיק לו איזשהו דיכאון שהוא רוצה לקום ולחיות להרגיש סבבה וצורח לאיזה משהו עליון״.

ההבנה נבעה מכך שהשיר מדבר על תמונה מציאותית אמיתית, ואנשים אמיתיים. לא ציור. צילום שיהיה עם דוגמן ולו שיער ארוך ושיהיה דומה לדיויד גילמור. חלון גדול, עדשה רחבה שתתפוס הרבה ותתן פרפקטיבה קרובה וחיים למצולם. כמובן שיהיו גם פלאשים עם ג’לים צהובים שיאירו חלקיקי אבק שיכנסו דרך החלון ויצרו את מה שדמיינתי כשהאזנתי לשיר ולסיפור שלו על פי הבנתי.

אז קניתי מצלמה, קניתי עדשה, ואז, אחרי זמן קצר הבנתי שצריך עוד משהו. שזה לא רק מצלמה ועדשה, הבנתי שכדי לעשות תמונה כמו שאני רוצה צריך תאורה שאני אוכל להפעיל איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה, שאני ישלוט. הקטע הלא מגניב הוא שעד היום לא עשיתי את התמונה הזאת. ואני מקווה לעשות אותה בקרוב. עכשיו למה אני מספר את כל זה? כי זה מה שהיה הדרייב שלי כל הזמן. הזה אני מצלם רק שנתיים וחצי אבל לומד המון כל הזמן לבד, אף פעם לא הייתי בקורס של בית ספר מסודר או לימודי צילום. למדתי מהרבה אנשים בעולם דרך יוטיוב.
אבל אני לא חושב שהיה  לי את הדרייב לשלוט באור וללמוד אותו אם לא השיר הזה. ובגדול, משם התחלתי לאהוב צילום פורטרטים. אנשים אנשים אנשים. זה הכול.

התחלתי לצלם רק עם תאורה שאני יוצר, אני עושה את התאורה בכל הפורטרטים שלי, צילום זה אור וצל הרישומים שלהם, הם שעושים את התמונה עמוקה פחות יותר או פחות. זה הכל משחק. כלים להוציא להוציא משהו אמיתי או כזה שנראה אמיתי, שיהיו לו חיים משלו. זה מה שעשיתי עם התמונות של בני והקעקוע של אלוהים על המצח שלו. רציתי להוציא תמונה המראה נטו את מה שהוא והארתי בצורה אפלה, כך אני ראיתי את זה. יש לבחור הזה קעקועים של כל הדתות על הפנים שלו. ה’ על המצח, מאוול מאייה על החזה (אמונה אינדיאנית) יש לו קעקוע של עלה של גראס שזה גם סוג של אמונה. בחור של אמונות. הוא יודע גם איך לחבר בינהם. את הקעקוע של ה’ הוא עשה כשהיה צעיר בכלא. בני נולד ב גואטמלה, אין לו קשר ליהדות, אבל בכלא הוא למד קבלה וזוהר ואז קעקע את ה’ על המצח.

פורסם בקטגוריה צילום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *