מוזיאון תל אביב לאמנויות

|

ART 06#15 תערוכות חדשות

מוזיאון תל אביב לאמנויות: אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים, מוזיאון תל אביב לאמנויות: אוטה וליש – פני עם וארץ, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: שהות אמן-שלוש תערוכות, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה, תיאטרון גבעתיים: געגועים, גלריה גבעון פורום לאמנות: מי מרוצה וחי? גלריית הציפור הכחולה: P50 – הגל החדש של עיצוב הפלטה, אוניברסיטת ת"א: מראות עולם – לאה זילברשטיין

 

מוזיאון תל אביב לאמנויות: אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים

אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים-2
בֶּלוֹנָה (בעקבות סמואל דילייני), 2005

פתיחה: 9.6.15 בשעה 20:00 (הרצאה של אן ליסלגארד תתקיים בערב הפתיחה בשעה 19:00 באולם שטרית).
עבודתה של אן ליסלגארד יוצרת חוויה של מרחב מדומה באמצעות קישורים בין אדריכלות וקולנוע, בין נרטיבים בדיוניים, בין אדם, מכונה וחיה. במסגרת זו – השואבת ממשקעים היסטוריים של תרבות וטכנולוגיה וניזונה מתיאוריות מִגדר פמיניסטיות – הגבולות בין הממשי למדומה מתחילים להתמוסס.
עולמות קונקרטיים ומדומים זולגים זה לתוך זה ומתארגנים מחדש, עולם בתוך עולם בתוך עולם. ספרות מדע בדיוני משמשת לה חומר גלם להבניית מרחבים המצליבים בין חללים אדריכליים לבין מרחבים בדיוניים, כעין גנרטור לעולמות מדומים, למצבים קיצוניים שעל סף התפרקות של מרקם הציוויליזציה.  ליסלגארד אורגת השתקפויות בין פנים וחוץ באמצעים של סאונד, אור ודימוי. בין השאר היא מצליבה את בית הזכוכית שבנתה לעצמה האדריכלית לינה בו בארדי בפאתי סאו-פאולו (1951) עם יער הבדולח מספרו של ג'.ג. באלארד (1966).
אן  ליסלגארד ילידת  1962, נורווגיה, היא אמנית עכשווית המתגוררת ויוצרת בקופנהגן, דנמרק. היא ידועה ביצירת סרטי אנימציה בתלת מימד ומיצבים של אור וסאונד. בתערוכה "מרחבים מקבילים" במוזיאון תל-אביב לאמנות, מוצגות העבודות בֶּלונה (בעקבות סמואל דילייני), עולם של בדולח (בעקבות ג'.ג. באלארד) ודובאדד דובאדד – עבודת אנימציה חדשה המבוססת על הרומן גזר-דין מוות מאת סופר המד"ב היפני שיאקי קוואמאטה, שהוצגה לראשונה לפני כחודש במסגרת "פאראסופיה", פסטיבל בינלאומי לתרבות עכשווית בקיוטו, יפן.

אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים-3
בֶּלוֹנָה (בעקבות סמואל דילייני), 2005

בֶּלוֹנָה (בעקבות סמואל דילייני), 2005
בֶּלוֹנָה של ליסלגארד נוצרה בעקבות ספרו של סופר המד"ב האפריקאי-אמריקאי סמואל דילייני (Delany, נ. 1942), דאלגרן (Dahlgren) מ-1975 – סיפור אהבה ואימה המתרחש בעיר דמיונית אי-שם בארצות-הברית. העיר, שעברה תהפוכה בלתי מוסברת וכמעט נחרבה, מִשתנה ללא הרף ומופקרת על-ידי הרשויות הפדרליות. הצופה נסחף בחוויה רב-חושית כאשר דלתות וחלונות – סִפּים ומפתנים המהווים מסגרות ומסמנים כניסה למימד הביתי ולחיי היומיום – נפתחים ונסגרים לסירוגין בלי כל התערבות אנושית; העיר בֶּלוֹנָה, בדיה של עתיד על פלנטה נטושה, מתקיימת מחוץ לזמן הקונקרטי כאלוזיה אדריכלית, כחלל מנטלי בהשתנות מתמדת המשוקע בראייה ומנותק מכל מימד חומרי.

אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים-1
עולם של בדולח (בעקבות ג'.ג. באלארד), 2006

עולם של בדולח (בעקבות ג'.ג. באלארד), 2006
לזכוכית ולבדולח נקשרו באדריכלות המאה ה-20 משמעויות של אופקים חדשים, חברה טובה יותר וסביבת חיים משופרת. הרעיון של "בית זכוכית" הנמנע מהסתרה וחשוף החוצה אל הנוף, בזרימה חופשית של דו-שיח בין הפרטי לציבורי, נקשר לאוטופיה. בית הזכוכית (1951) שבנתה לעצמה האדריכלית האיטלקייה-ברזילאית לינה בו ברדי (1992-1914) במעבה יער בפאתי סאו-פאולו; וביתן סיסילו מטראזו (Ciccillo Matarazzo) שתכנן ב-1957 צוות אדריכלים בראשות אוסקר נימאייר, בלב פארק אורבני, לשיכון הביינאלה לאמנות עכשווית של סאו-פאולו – מיתרגמים בעבודתה של אן ליסלגארד לישות חדשה: מלון מודרניסטי בתוככי ג'ונגל טרופי, שנפלש על-ידי גבישי בדולח. האנימציה מוקרנת על שני מסכים באינטראקציה משתנה ובלתי מסונכרנת של דימויים וטקסטים מתוך עולם הבדולח – ספרו של הסופר וההוגה הדיסטופי ג'יימס גראהם באלארד (2009-1930), המספר על גביש בדולח ויראלי המתגלה במעמקי יער הגשם ומביא לאיבון היקום האורגני. אצל ליסלגארד, דימוי זה מתערבל עם דימויים של צל ונשתל בג'ונגל המערב-אפריקאי, שהיה למרחב בדולח מאובן ובתוכו גם הלא-מקום המרונדר שהיה בית הזכוכית של לינה בו ברדי.

אן ליסלגארד: מרחבים מקבילים-4
דובאדד דובאדד, 2015

דובאדד דובאדד, 2015
עבודת האנימציה דובאדד דובאדד יוצרת תחושה של מרחב מדומה, רִיק שבו מרחפים עצמים חידתיים המייצגים היבטים שונים של הליכי היצירה הסוריאליסטיים. העבודה היא מבוך של מכונות, מבנים וצללים, והמרחב המתקבל הוא תווך של בין לבין – בין חדרים, בין קירות, בין עולמות.
העבודה מבוססת על הרומן גזר דין מוות (1984) של סופר המד"ב היפני קוואמאטה שיאקי (Chiaki), שבו מופיעה המלה "דובאדד" בפואמה סוריאליסטית שנמצאה בעזבונו של אנדרה ברטון. המלה משמשת כסיסמת מעבר לעולם מקביל או לסייברספייס, המגשים את החלום הסוריאליסטי של אמנות מהפכנית המושרשת בלא-מודע. ליסלגארד: "עבודתי היא מסע הזייתי לתוך מכונות ומוביילים סוריאליסטיים, מהלך של הסתכנות במימוש ההבטחות שהעמיד הסוריאליזם – הרעיון של אמנות כטכנולוגיה, שבכוחה להצליב אובייקטים נראים ליצירת שפת כלאיים. אני מתמקדת בעיקר בנשים אמניות ואדריכליות; העֶמדה המגדרית רואה באנימציה מערכת מתמטית-תכניתית ובה-בעת גם צאצאית של פרקטיקות טווייה ואריגה".

אוצרת: מאירה יגיד־חיימוביץ'
מוזיאון תל אביב לאמנויות
אגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב, גלריה 3 הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר
נעילה: 19.9.15

מוזיאון תל אביב לאמנויות: אוטה וליש – פני עם וארץ

אוטה וליש - פני עם וארץ-1
כרזות של אוטה וליש

תערוכת יחיד מקיפה ראשונה במוזיאון תל אביב לאמנות של אוטה וליש (1977-1906) מעצב, גרפיקאי, מאייר ומפיק. וליש, שנולד בעיר זנוימו בגבול אוסטריה–מורביה (כיום צ'כיה), החל ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה בווינה, אך זנח את לימודיו לטובת הכשרה חקלאית לפני שעלה לארץ ב־1934 במסגרת העלייה החמישית ופתח סוכנות לפרסום בתל אביב.

אוטה וליש - פני עם וארץ
כרזות של אוטה וליש

וליש החל לעבוד בפראג כבר בגיל צעיר והיה לגרפיקאי ופרסומאי מצליח. עם עלייתו לארץ ישראל ועוד לפני כן במקום הולדתו, נרתם וליש למנגנון האידיאולוגי והבניית המודלים החזותיים של הנרטיב הציוני ושל המוסדות שפעלו להנחלתו, כמו קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרסים הציוניים. וליש עיצב מוצרים של התרבות הרשמית הציונית: סמלים, בולים, תערוכות והפקת ארועים. פעילות זו הגיעה לשיאה בעיצובם החזותי של טקס הכרזת המדינה, מגילת העצמאות ובולי ישראל הראשונים דואר עברי. לצד עיצוב בולים וכרזות במגוון נושאים, ביניהם: חלוציות, העפלה, שואה ותקומה ובניית הארץ, הוא עיצב כרזות, מודעות לעיתונים ועלונים בהזמנת חברות מסחריות שונות, כגון תנובה ואסם ועוד רבים נוספים, עסק בארגון תערוכות רשמיות וממלכתיות.

אוטה וליש - פני עם וארץ
כרזות של אוטה וליש

וליש הטביע את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא הצליח להעניק מראה חזותי כמעט לכל מה שנקרה בדרכו. יצירותיו מעידות על יוצר בעל תודעה היסטורית, שהבין את גדולתו של הרגע והשתתף בעיצובם של מעמדים היסטוריים יוצאי דופן. מכלול יצירתו נפרש על פני כמה עשורים ויבשות ומשקף את השינויים בטעמים וברפרטוארים של התרבות הישראלית. הכישרון הבלתי רגיל, התשוקה העיצובית חסרת התקדים, הגמישות שלו כמעצב והנכונות שלו להתפתח עד הרגע האחרון לחייו היצירתיים, מביאה את סיפורו של מעצב בונה אומה.
תרומתו של וליש לניסוח התרבות החזותית בישראל היא אחד הסיפורים המרתקים של התקופה, שלא נחשף דיו עד עתה ויש לקוות שיזכה למקום הראוי לו בפנתיאון התרבות של ישראל.
בתערוכה מבחר מהכרזות שבאוסף המוזיאון, תרומת בנו ערי וליש ופריטים מאוסף הבן.
אוצרת: עמנואלה קלו

מוזיאון תל אביב לאמנויות
גלריה לרישום והדפס – הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר
נעילה: 5.10.15

 

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: שהות אמן-שלוש תערוכות 

מוזיאון הרצליה: שהות אמן: שלוש תערוכות
אלכס ויסל, יוכן ובר, נווד, 2014, מודל

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציג שלוש תערוכות חדשות בעקבות תכניות שהות אמן  – art residency –  בארץ ובעולם. בתערוכות מוצגות עבודות של 17 אמנים ישראלים ובינלאומיים שנוצרו בעקבות השתתפות בתכניות שהות אמן. בעשור האחרון, תכניות מעין אלו היו לתופעה נפוצה בעולם, חלק משגרת חייו של האמן העכשווי. ניתן לראות בהן סמן תרבותי בעידן הגלובליזציה ומעניין לבחון כיצד משפיעה תופעה זו על האמנות הנוצרת כיום ועל הנושאים שהיא מעלה.
תכניות שהות האמן המוצגות הולידו מסעות אמנותיים מגוונים, המציעים  תפיסות שונות של תרבויות ומייצרים קישורים שונים ביניהן, כמו גם בין פרספקטיבות וזמנים. אולי לא מפתיע שרבות מהעבודות עוסקות בנושאים הקשורים לחוויית השהות הזמנית עצמה, כגון תיירות גלובלית, דיאלוג בין תרבותי, או זרות. אלה, לצד חיפוש אחר ביטויים אסתטיים חדשים, רפלקציה על התנהלות אמנותית, אישית וממסדית, והתייחסות לתולדות האמנות.

מוזיאון הרצליה: שהות אמן: שלוש תערוכות-1
אורי גרשוני, מתוך הסדרה "מלבד חשיכה, כלום", 2014, הדפסת הזרקת דיו, 22.5×30 ס"מ, באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל-אביב

מעבר זמני: שהות אמן על שם ברונר 

כל אחד מהאמנים המציגים נבחר להשתתף בתוכנית שהות האמן על שם ברונר ונסע בשנים האחרונות מישראל לדיסלדורף או מגרמניה לסדנאות האמנים בתל אביב, שם  התגורר ועבד במשך מספר חודשים. כל האמנים מציגים פרויקטים חדשים, שנוצרו במיוחד לתערוכה.
12 בוגרי התוכנית הראשונים הציגו את עבודותיהם בתערוכה קבוצתית שנערכה ב- 2012 בחלל התצוגה KIT בדיסלדורף, גרמניה. קבוצת הבוגרים הנוכחית של התכנית תציג תחילה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית וב- 2016 , ב- KIT , עם דגשים שונים בכל תערוכה. השנה מציינים חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה ושיתוף הפעולה הנוכחי משקף דיאלוג תרבותי פורה.
האמנים המשתתפים: מגרמניה: אלכסנדר ויסל, סבסטיאן מֶחִייָה, לאוּנורה סאליהו, ינס פֶחוֹ, אנגלה פטה, כריסטוף קנכט. מישראל: אורי גרשוני, ניר הראל, רפרם חדד, גיל יפמן, עלמה יצחקי, ברק רביץ. צוות אוצרותי: ד"ר איה לוריא, קתרינה קלאנג, אורית בולגרו, טל בכלר.

מוזיאון הרצליה: 1שהות אמן: שלוש תערוכות
גידי רובין, ללא כותרת, 2014

גדעון רובין: הזיכרון מרחיק לכת עד לבוקר זה

תערוכת יחיד הכוללת 2 פרויקטים שיצר האמן במהלך 2 תכניות שהות: "ביאליק רזידנסי" של Outset בתל אביב ו"רמת התרבות דה- וואנג"  Da Wang Culture Highland בסין.
השהייה הזמנית במקום זר מהותית לעבודתו של רובין, שהביוגרפיה שלו עמוסה במעברים בין מקומות ובחיבורים בין תרבויות. בשתי שהויות האמן נקט רובין פרקטיקה-אמנותית דומה, שעיקרה טיפול בעיתונים ובמגזינים ישנים על מנת לבחון מנגנוני ייצוג מקומיים ולהבליט את המניפולציות הנהוגות בכל אחת משתי המדינות לשם עיצובה של תפיסת המקום, הממשית או המדומיינת.
את התערוכה מלווה ספר אמן רחב היקף ובו מאמרים שנכתבו בידי אוצרים וחוקרים ביניהם: שרה סוזוקי, אוצרת במומה בניו יורק ומרטין הרברט, מבקר ועורך כתבי עת מובילים.
שיח אמן והרצאה בעקבות תערוכתו של רובין, ביום שני, 15 ביוני 2015 , בשעה 19:00 הרצאה מאת פרופ' יצחק גולדברג, פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת ז'אן מונה, סנט אטיאן, צרפת, הכותב בכתבי העת הצרפתיים Le Journal des Arts ו-L’Oeil.
אוצרת: ד"ר איה לוריא

מוזיאון הרצליה: 1שהות אמן: שלוש תערוכות2
דניאל חוסט פיטרס, ללא אוויר, 2004 באדיבות האמן

 The Gift: אמני תכנית המרכז לאמנות חזותית, ירושלים

התערוכה מציגה עבודות של משתתפי תכנית שהות האמן הבינלאומית  של המרכז לאמנות חזותית ירושלים –  JCVA- שנוסדה ב- 1986 על ידי פרנסיס ק. לויד והקרן לירושלים. מנהלה הראשון של התכנית היה האוצר המוערך יונה פישר. התכנית מארחת אמנים ואוצרים מכל העולם ומקדמת דיאלוג בין אורחיה, אקדמיות לאמנות והקהילה המקומית. בתערוכה משתתפים אמנים מסלובניה, מתורכיה, אנגליה וברזיל שהתארחו בירושלים.
אמנים: דייל ברנינג סאווה, מרייטיצה פוטרץ', דניאל חוסט פיטרס, סרווט קוצ'יגיט.
אוצרת: נירית נלסון, מנהלת התכנית, עוזרת לאוצרת: ליה כוכבי

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
הבנים 4 , הרצליה טל': 09-9551011
www.herzliyamuseum.co.il
שעות פתיחה : ימים ב', ד', ו' ושבת  14:00-10:00
ימים ג', ה'  20:00-16:00

 

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה

אמנים מציגים: מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר, דלית שרון
אוצרת אורחת: רויטל בן־אשר פרץ

התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין היא מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג "עסק משפחתי"  נמצא על סף היכחדות. העתקת "סביבות עבודה" שונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, מעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות.
התערוכה מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, המייצר "מקום עבודה" פעיל, חוקר ונחקר, המתקשר עם סביבתו ועם המבקרים. מרחבי הפעולה של האמנים הפכו מסביבות העבודה המקוריות לחללי סטודיו ומעבדות ניסוי הבוחנות מושגים כמו שגרה, עמל כפיים, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה.
כל קומה בביתן מוקדשת לסביבת עבודה אחת: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה
שי רטנר. מונומנט

שי רטנר בנה פיגומי בנין הנמצאים בקריסה על גג הביתן בגובה של ארבע קומות.  אתר הבנייה של רטנר עשוי מחומרים מקוריים, אך נטול ערך שימושי,  יוצר מיצב פיסולי מרשים ומתעתע.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה-4
מאיר טאטי. שרשקה

מאיר טאטי יצא למסע החוקר את ה-"גולגים" ברוסיה. הוא שיחזר בביתן מחנה מאסר ובו אזורי מגורים, מחיה, בידוד, עבודה, ספריה וקולנוע. בתוך הלבירינט האנושי מוצגים ציורי קיר, ספרי אמן וסרטי וידיאו אשר צולמו במוזיאון הגולג- Perm 36. במקום יתקיימו מופעי מיצג.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה-2
דלית שרון. מכונת מגורים


דלית שרון מציגה מיצב קונסטרוקציה ממתכת קשיחה סביב לפיר המדרגות המדמה חזית שיכונים. בעבודת ווידיאו המוקרנת על המדרגות צילמה שרון שיכונים בירושלים שנבנו בסגנון הברוטליסטי כמו הביתן עצמו. השיכונים צולמו ב-still motion  וכמעט לא ניכרות בהן תזוזות. תושבי השיכונים מנציחים את ה"כיעור" באמצעות התערבויות טפיליות ו"נגיעות אישיות" כמו התקנת מזגן, סגירת מרפסת או הוספת סורג.

 

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה-3
רעות פרסטר. קנולר אביזרי אופנה

רעות פרסטר מיקמה את הסטודיו שלה בעסק המשפחתי של אביה: "קנולר"- שיווק אביזרי אופנה. בקומת הכניסה של הביתן מוצב סניף של "קנולר" לממכר אמנות: דוכן מכירות עם מדפים עמוסי פריטים שעברו הסבה לאמנות. בקומה התחתונה מוקרנים שני סרטי וידיאו:  בראשון הופכת החנות בלילה לגלריה לאמנות. בשני, מובא סיפורו של אחיה השותף בעסק, וחלומו להפוך לאמן מצליח.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: סביבות עבודה-1
רועי מרדכי. חיתוך גס

רועי מרדכי הקים את הסטודיו שלו בנגריה של אביו. הוא מפסל מעץ את רכב הסובארו הישן המשמש להובלת נגרות מוזמנת. על גג הרכב הונח גדם אצבע בממדי ענק עשוי פלסטלינה ושורש עץ. קומת גלריה מפורמייקה נבנתה כמאוזוליאום לקבורת האצבע. סרט וידיאו מלווה את תהליך בניית הסובארו, העמסתו על הרכב האמיתי, פריקתו והרכבתו בתערוכה בביתן. מטוס מעץ מרחף מעל הרכב ופולש לשיכונים של דלית שרון.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו – שד' תרס"ט 6, תל אביב
נעילה: 31.10.15

גלריה גבעון פורום לאמנות: מי מרוצה וחי?

תערוכה נושא קבוצתית: אביגדור אריכא, מיכה אולמן, מאיה אטון, עדו בר-אל, ציבי גבע, משה גרשוני, נורית דוד, יצחק דנצינגר, ארז ישראלי, אהרון כהנא, פנחס כהן גן, רפי לביא, יהודית לוין, לאה ניקל, אפרת נתן, פסח סלבוסקי, משה קופפרמן, גבי קלזמר, דוד ריב, יחזקאל שטרייכמן

מי מרוצה וחי? בגלריה גבעון
עבודה של יהודית לוין

"מי מרוצה וחי"? היא תערוכת נושא קבוצתית שנקודת הפתיחה שלה היא העבודה פיאטה של יהודית לוין, מיצב קיר ציורי משנת 1982. פיאטה של לוין היא עבודה שמבוססת על חסר, על היעדר. העבודה מורכבת מפרגמנטים של דיקט מצויר, חלקם חפצים מצויים, המאורגנים על הקיר ללא רציפות, עם חורים ורווחים ביניהם. העבודה משלבת בתוכה את הצופה כשותף אקטיבי, המשלים את הפרגמנטים בדמיון, והופך אותם לתמונת פיאטה (כפי שמצוין בכותרת העבודה,) הופך אותם לדימוי של ישוע המונח על ברכי אימו מריה לאחר ההורדה מהצלב. שלא כמו  פיאטה של מיכלאנג'לו (1498-1499), פיאטה של לוין היא אנטי אייקון, ואינה מוצאת עניין בתיאור ישיר. פיאטה של לוין היא יותר חלקים מאשר שלם, יותר פרטים מאשר מלאות. היא אומרתלנו משהו על גבולות הייצוג, ויותר מכך, על גבולות הנראה. היא אומרת לנו שהמוחלט אינו ניתן לתפיסה אלא באמצעות הדגשת היעדרותו.
נקודת הפתיחה השנייה של התערוכה היא העבודה של נורית דוד 'מי מרוצה וחי?' (1984). עבודתה של דוד, שהעניקה לתערוכה את שמה, מכילה בתוכה סימנים פיגורטיביים, תבניות מופשטות, וטקסט הנקרא כמו שטף מילולי של זרם התודעה. מנוסחת בצורה של שאלה,  הכותרת מי מרוצה וחי? מאזכרת את הפסוק התנ"כי מספר שמות: 'לא יראני איש וחי'. הפסוק ניתן לקישור לעבודתה של לוין, במובן הזה שהן הפסוק והן העבודה של לוין מדברים על המתח שבין אימננציה וטרסנצנדנציה. בדומה לפיאטה של לוין, הפסוק שעבודתה של דוד מהדהדת הינו הצהרה על אי המוכלות של הטרנסצנדנטי.
מי מרוצה וחי? מאזכרת גם את הכיתוב הידוע שעל מצבתו של מרסל דושאן: 'אלה תמיד האחרים שמתים'. מגובה באסוציאציות ובהשתמעויות שלנקודות הפתיחה שלה, התערוכה "מי מרוצה וחי?" סובבת סביב המחשבה שהמוות יכול להיות מדובר רק מנקודת המבט של החיים, ושהמכלול יכול לקבל ביטוי רק באמצעות פרטים חלקיים. בציור הזכוכית השבורה של דיוויד ריב (1990), שברי הזכוכית מביסים את הרעיון של השלם המוגדר.
התערוכה הנוכחית מסמנת את תחילת השנה השלישית של פורום גבעון לאמנות בנווה צדק. המבחר המוצג מציע סיפור היסטורי על אמנות מודרנית ועכשווית השייכת למסע תרבותי שגבעון מכנה בשם 'המודרניזם הישראלי העצמאי', בכוונה למערך של רגישויות וגישות שבאמצעותן ניתן לאפיין את הייחוד של הסצנה האמנותית בישראל בחמישים השנים האחרונות, ביחס וכנגד המודרניזם הרשמי המערבי. המודרניזם הישראלי העצמאי לוכד בתוכו אוניברסליות (שאינה בינלאומיות מופשטת), כמו גם פרטיקולריות מקומית, בעת ובעונה אחת.
התערוכה "מי מרוצה וחי ?" כוללת עבודות של: אביגדור אריכא, מאיה אטון, עדו בר-אל, פנחס כהן גן, יצחק דנציגר, נורית דוד, משה גרשוני, ציבי גבע, ארז ישראלי, אהרון כהנא, משה קופפרמן, רפי לביא, יהודית לוין, אפרת נתן, לאה ניקל, גבי קלזמר, דיוויד ריב, יחזקאל שטרייכמן, פסח סלבוסקי, מיכה אולמן.
גלריה גבעון פורום לאמנות
התערוכה פתוחה לקהל בימי שישי ושבת בשעות 14:00 – 10.00
אלרואי 3, נווה צדק, תל אביב
נעילה: 27.7.2015

תיאטרון גבעתיים: געגועים

האמנים המציגים: מרים אונגר בן-זאב, אלי לוינגר, מיכל פרידמן, מיטב נדלר.
פתיחה: 4.6.2015 בשעה :19:00
אוצרת: איילת אמוראי-בירן

תיאטרון גבעתיים: געגועים-3
‏‏עבודה של מרים אונגר בן זאב

מרים אונגר בן-זאב, תושבת כרמיאל היום, חזרה אחרי כ-20 שנה מטורונטו, בה יצרה והציגה תערוכות רבות בגלריות בעלות שם. ציוריה , בסגנון נטורליסטי אימפרסיוניסטי, בצבעי שמן, מלאי הבעה ותנועה. ב 2004, בעקבות תאונת דרכים שעברה, נפגעה ידה הימנית ומאז היא מוגבלת בתנועה. הסדרה אותה היא מציגה בתערוכה זו, העוסקת כולה במחול, היא שירת געגועים לאנטימיות , לחופש תנועה ומרחב.

תיאטרון גבעתיים: געגועים-1
עבודה של אלי לוינגר

אלי לוינגר, בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל והתוכנית לתרפיה באמנות בלסלי קולג' מציג בתערוכה זו סדרת עבודות העוסקת בפורטרט עצמי של האמן מזויות שונות ובסגנונות שונים. הוא מתכתב עם נושא זה , השגור בתולדות האמנות , תוך קריצה לפיקסו, ולאמנים ידועים אחרים. בציוריו הוא חוקר את נושא הפנים כמייצג של פנימיות האדם, שורש נפשו ומחפש את התשובות תוך געגוע וכמיהה עמוקה לתת ביטוי לכל חלק בתוכו ולחבר בין כל החלקים שבנפשו שלו על מנת להגיע לאחד, שהוא מעין חיבור לאני הגבוה , שנסתר מהעין האנושית הרגילה.

תיאטרון גבעתיים: געגועים-4
‏‏עבודה של מיכל פרידמן

מיכל פרידמן, אמנית צעירה מאד, בת 20, שחיה ויוצרת בירושלים, בסביבה חרדית-דתית, מציגה ציורי שמן על בד שכולם גם הם עוסקים בחיפוש המשמעות העמוקה לקיומנו. היא מתארת שאיפה לשלמות, לחקר המהות הפנימית של האדם  ולאיחוד בין הגשמי והאלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו. הגעגוע , גם אצלה הוא לנגיעה באחד, במשמעות העמוקה, הנסתרת, של הקיום. באומץ לב היא פורצת דרך בדרכה הייחודית , משמיע את קולה דרך שפה של צבע וצורה, תוך חתירה לשילוב בין העולמות.

תיאטרון גבעתיים: געגועים
עבודה של מיטב נדלר

מיטב נדלר, אמנית צעירה,חיילת, בת 20, אף היא מציגה לראשונה בתערוכה זו. זו חשיפה ראשונה לעבודותיה בטכניקות שונות, לסדרת הציורים העוסקת בשלבים בילדותה ובהתבגרות, סדרת העבודות בשמן על בד, לסדרת ציורי הפופ ארט באקריליק, ולסדרה של רישומים בעפרון ובטכניקות שונות בהם היא עוסקת כיום בכל מקום בו היא נמצאת. רישומים מהירים , על פיסות ניר מזדמנות שמביעים את רגשותיה, חוויותיה מחיי היומיום ומשאיפתה לביטוי דרך שפת הציור. בעבודותיה יש רעננות והתלהבות . רצון לדיוק , חתירה לחירות ולשחרור מכבילויות. געגוע לחופש וביטוי עצמי ללא גבולות.

הגלריה העליונה של תיאטרון גבעתיים, רח' דוד רמז 40
פתוח מידי יום בין 10.00 – 17.00 יום שישי:12:30-10:00 ובשעות המופעים.
נעילת התערוכה: 28.6.2015

 

גלריית הציפור הכחולה: P50 – הגל החדש של עיצוב הפלטה

אוצרת: שרה רז

P50  - הגל החדש של עיצוב הפלטה
עבודה של אסתי ורון

מריחות הצבע של פיגמנט גלם או תערובות נותרו בעמדה שיכולה להיות מדד מסקרן לשיטת העבודה וכן להכיר את נפש האמן. ברגע שהאמנות הורמה מעל תחומי מלאכה בלבד, ציירו האמנים  את עצמם עם פלטה  ביד. דרך מריחת הצבע ניתן היה להעביר רגש, פסיכולוגיה, ומשמעות דתית. "הערך של מה שאתה מייצג", כתב ג'ון רסקין באלמנטים של הציור שלו, שפורסם לראשונה בשנת 1857 "תלוי בצבע. אם הצבע הוא שגוי, הכל  לא בסדר. באותה מידה, אם אתה שר, ולשיר תווים כוזבים, זה לא משנה עד כמה נכונים דבריך".

P50  - הגל החדש של עיצוב הפלטה  הציפור הכחולה
עבודה של ‏‏הייקה צאון גושן

האמנים מבקשים להאדיר את מקומה של הפתכה* ולהגיש אותה כיצירת אמנות.   בציור פיסול צילום קולאז' ככל שכישרונותיהם ורעיונותיהם ינחו אותם. המחזה של מטרלינק הסופר הבלגי, "הציפור הכחולה", הוא מסע של  היוצאים לבקש במרחקים את הציפור הכחולה, סמל האושר, אך לבסוף מוצאים אותה בתוך ביתם.  אסא כשר אומר כי לרבים מאתנו ה"ציפור הכחולה" כבר קיימת ביד; אותה "ציפור" שבה חבויים האהבות הכישורים, והמיומנות שרכשנו במקום העבודה, בלימודים וביצירה. אין ספק כי ניתן לכנות את פתח תקווה עיר המוזות ,עיר שבה תמצא ריבוי של אמנים יוצרים.
רשימת משתתפים: אסתי ירון, דניאלה פורת, אסנת גפן, אילנה לניאדו , נאוה בביוף, שרית לפיד, שרה רז, אנה קיסר, חדוה וינברג, ורד ליפשיץ, דבורה פלג, נילי ללום, ברכה פרי, בתיה כהן, חסיה שימקו, טלי כץ, הייקה צאון-גושן, שירה כלפון, דרורה קציר חסיה גבלי, בליה שדר, ויקי אזולאי, חניתה אייגן.
גלריית הציפור הכחולה, אותה מנהלת שרה רז, יו"ר עמותת האמנים היא גלריית בוטיק, אינטימית ורומנטית  בה מוצאים האמנים מקום ראוי לחשוף את יצירתם בתערוכות יחיד ובתערוכות נושא קבוצתיות.
*פתֵכה היא לוח של ציירים למשיחה ולפיתוך (ערבוב) של צבעים. "נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים" (בראשית רבה).

גלריית הציפור הכחולה
רח רוטשילד 75, פתח תקווה
שעות ביקור בתערוכה: ב', ו', שבת 11:00-13:00, ג',ה' 17:00-19:00
נעילה: 18.6.2015

 

אוניברסיטת ת"א: מראות עולם – לאה זילברשטיין

מראות עולם - לאה זילברשטיין
עבודה של לאה זילברשטיין

לאה זילברשטיין נולדה בתל אביב, בה היא חיה ויוצרת עד היום. לאה, מציירת ומפסלת שנים רבות. בתערוכה זו, בבית הירוק, אשר באוניברסיטת תל אביב, מציגה לאה מבחר עשיר וססגוני של נופים ומראות טבע, במשיכות מכחול עזות וייחודיות ובצבעוניות עשירה, המשקפים את ראייתה האמנותית והבנתה המקצועית בטכניקות ציור מגוונות ובפלטת צבעים ססגונית המיוחדת לה, בציורים שוביי לב ועין. לאה השתלמה בפיסול אצל הפסלת שלומית הרטל, ולימים הצטרפה לסדנת הפיסול של האמן הרי ברון. ציוריה ופסליה הוצגו בארץ ובחו"ל, עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים.
אוצרת התערוכה: רחל זיו

בגלריית "הבית הירוק", אוניברסיטת ת"א
רח' ג'ורג' וייז 24, רמת אביב
30.6.2015 -1.6.2015
לתיאום ביקורים בתערוכה: 03-6406493

פורסם בקטגוריה כללי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק