סיפורי עשהאל

|
סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -3

מנופים – פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים: אירועי אמנות, קולנוע, מוזיקה, הרצאות, בתים ומפגשים פתוחים לקהל ערב אחד ברחוב עשהאל בשכונת אבו טור/אל ת’ורי בירושלים

שלישי –  20.9.16 – בין השעות 23:00-17:00

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -6
מהא אבו חוסיין – ללא כותרת

ברחוב עשהאל בשכונת אבו טור בירושלים, עובר גבול בלתי נראה הגלוי רק לתושביו. הרחוב המשותף, סלול על תוואי הקו הירוק – קו הגבול בין מערב ומזרח העיר. בצדו האי-זוגי, גרות משפחות ישראליות מאבו טור ובצדו הזוגי גרות משפחות פלסטיניות מאל-ת’ורי.
הרחוב מוקף בסימבוליות ירושלמית כמעט מוגזמת: בין הר המועצה הרעה לגיא בן הינום, ליד כנסיה אורתודוכסית נטושה, שלושה בתי כנסת ותצפית על הר הבית. אבל הסיפור האמיתי של הרחוב, הוא סיפור של חיי היום יום. מדובר ברחוב בעל שני צדדים לא שווים של שכנים, של אזרחים ושל תושבים המתנהלים תחת חוק שונה. דוגמה חיה לחיים שלמים המתקיימים בארץ שאינם ידועים לציבור הרחב. שאינם מדוברים ונמצאים מחוץ לתודעה.
אוצרי האירוע בחרו להציג את הסיפורים של התושבים עצמם, שיספרו מנקודת מבטם, את הסיפור של ביתם ושל הרחוב, לצד עבודות אמנות של מבחר יוצרים מתחומים שונים. העבודות והמפגשים יעסקו בזרוּת פנימית, בקורות הבתים בשכונה בהווה וממבט היסטורי, בטריטוריות שנוצרו על ידי הרשויות או כאלו הנובעות מיחסי שכנות יומיומיים.
“סיפורי עשהאל”, יתארח בבתים ברחוב ובמרחבים ציבוריים בשכונה. הקהל  הרחב מוזמן לערב אחד בלבד, להתבונן בעבודות אמנות, לפגוש ולהכיר את סיפורי השכנות ואת תושבי הרחוב. הסיפורים והיצירות יחשפו את הנרטיב הרב שכבתי הטמון בשכונת אבו-טור/אל ת’ורי.
זו השנה השישית שבה פסטיבל מנופים בוחר לעסוק במזרח ירושלים, אשר תושביו מהווים כ-37% מסך האוכלוסייה בעיר. בשונה משנים קודמות, “סיפורי עשהאל” הוא פרויקט אחר. אם בעבר התערוכות והאירועים הסתכלו על מזרח העיר מבחוץ, הרי שהשנה, המבט מופנה פנימה, בשל המפגש האישי עם התושבים המתגוררים באזור, ההיכרות עימם ועם סיפוריהם הפרטיים.

אמנים: נסרין אבו באכר, מהא אבו חוסיין, נטע אלקיים, יהושע בורקובסקי, מהא חאג’ עסל, עמית חי כהן,  נטע שירה כהן, נסרין נג’אר, רובא אמירא סלאמה, דוד רובינגר, מנחם רוט, שלי רנן משתתפים נוספים: מריק שטרן ותאמר סעיד, דנאי אילון, תמי מנור פרידמן, תושבי שכונות אל-ת’ורי ואבו טור. אוצרות משותפת: רינת אדלשטיין, לי היא שולוב, איריס פשדצקי, קבוצת התיאטרון YTHEATRE, קדר הריני, מירה מחפוז.

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -5
סיפורי עשהאל

על העבודות המוצגות והשיחות  – סיפורי עשאהל

שלי רנן ומנחם רוט- השכנים שלי

שלי רנן יוצאת למסע רגשי ופיזי בניסיון להכיר את שכניה הפלסטינים בשכונת אבו טור בירושלים, בה היא מתגוררת כמעט כל חייה. היא מתעלמת מהפסימיות המאפיינת את השיח החברתי- פוליטי ופועלת לייצר נקודת מבט החודרת מבעד לשכבות המציגות חזות של דו-קיום לכאורה. היא יוצאת לשוטטות כמעט בלתי אמצעית (מלבד המצלמה המתעדת ללא הרף), המובילה אותה מביתה הנעים והמוגן לעבר הלא נודע, האחר המוחלט, ממש מעבר לכביש. במהרה הקושי שלה ליצור קשר מעבר למגבלות השפה והתרבות מוחלף בקושי לעכל ולהכיל את מה שעיניה ומצלמתה רואות.

רובא אמירא סלאמה / מפתן

רובא אמירא סלאמה, מחברת בין שני שערים שהם גם שני מרחבי גבול: השער הנעול ברחוב עשהאל ושער שכם. העבודה מוצבת בסוף דרך ללא מוצא, המחברת בין החלק הפלסטיני לחלק הישראלי של השכונה.  הדרך נחסמה לשימוש לפני שנים. על השער הנעול יוקרן תיעוד של שער שכם, של תנועת אנשים בדרכם היומיומית אל ומהשער. הדימוי הכפול – השער הפתוח המוקרן על שער נעול – יוצר מתח סביב המושג של מעבר ומבוי סתום, חופש תנועה וחסימה. העבודה מנסה “לפתוח” את השער גם כשהוא סגור, לאפשר את הבלתי אפשרי, לפתוח את המחשבה ולהעניק לה מעין מעבר זמני.

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -7
שלי רנן ומנחם רוט- השכנים שלי

מהא אבו חוסיין – ללא כותרת

במוקד ציוריה של מהא אבו חוסיין, דיוקנאות עצמיים ודמויות נשיות נוספות. היא בוחנת את עולם הארכיטיפים הפרטי שלה: אישה, סוס, חושך וירח  ויוצרת מתוכו חיבורים חדשים. האישה היא דיוקן עצמי, דימוי הסוס נשאב מזיכרון ילדות משמעותי של חוסיין והחושך והירח מייצרים עולם קסום ולעיתים מפחיד. הנשים בציוריה, יפות ומטופחות, נראות בודדות גם כשהן מופיעות בקבוצה, טכניקת הקולאז’ מבודדת אותן מהרקע וזו מזו. לעיתים מבטן מופנה אל הצופה, לעיתים נעוץ בחלל ולעיתים חסום. בעזרת הדימויים החוזרים יוצרת אבו חוסיין סיפור משלה, שיש בו ביקורת אבל גם נחמה, ומעניקה ביטוי ונוכחות לקול הנשי בעולם הערבי ולהעדרו.

עַרְבִית

נטע אלקיים ועמית חי כהן. פרפורמנס מוסיקלי.
תְּפִלַּת עַרְבִית או מַעֲרִיב היא אחת משלוש תפילות יומיות ביהדות, הנערכת בערב לאחר צאת הכוכבים. ערבית היא השפה המוסיקלית ושפת השירה של נטע אלקיים ועמית חי כהן ושל המון מיהודי צפון אפריקה שנקראו בעבר “מערביים” או ״מוגרבים״. המופע מטייל בין ההגדרות הללו, הנראות והצלילים שלהן, דרך הביוגרפיה האישית והמוסיקלית של כל אחד מהיוצרים.

הקרנת הסרט – הפטריארך

במאית: דנאי אילון  / ישראל / קנדה 2016, 83 דקות, עברית, אנגלית ויוונית, כתוביות בערבית ובאנגלית
“שער יפו בידינו” קראו כותרות העיתונים בשנת 2005. הפטריאך היווני אירינאוס, הואשם במכירת רכוש הכנסייה למתנחלים. הוא הכחיש וטען שטופלים עליו האשמת שווא.  בפעם הראשונה ב-2000 שנותיה של הכנסייה היוונית אורתודוקסית, הודח העומד בראשה ונכלא בחדרו למשך 11 שנים ארוכות. הבמאית דנאי אילון חושפת, בעדות ממקור ראשון, מה קרה לפטריארך המודח ומצליחה לספק מבט נדיר אל תוככי ההתנהלות של הכנסייה. ספור מסתורי בעולם מסוגר ולא מוכר בליבה של העיר העתיקה בירושלים.

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -4
צנעאללה

דוד רובינגר- תצלומים היסטוריים של אבו טור

דוד רובינגר, ותיק צלמי העיתונות בישראל וחתן פרס ישראל. לאורך השנים הנציח במצלמתו רגעים היסטוריים רבים בתולדות המדינה הוציא ספרי צילום וזכה לכבוד ולהכרה בינלאומיים. בזכות הקיטלוג המוקפד של צילומיו בארכיון, שלימים נקנה על ידי ידיעות אחרונות, ניתן היה לשלוף בקלות צילומים שצולמו בשנות החמישים באבו טור ברחוב עשהאל, ביניהם, צילומי חיילים ירדנים וישראלים בנוכחות האו”ם מפזרים בשר מורעל נגד התפרצות כלבת(1956), חייל ירדני מגיש כוס תה לחייל ישראלי (1956), ילדים משחקים ברחוב עשהאל בגבול (1958) ועוד.

יהושע בורקובסקי: דימויים מתוך מחברות #1 #2, ציורי החאג’, 2004

במהלך הערב שיחה עם יהושע בורקובסקי בבית משפחת בצלאלי
החאג’ הוא אחד מחמשת מצוות היסוד של האסלאם: כל מוסלמי מצווה לעלות לפחות פעם אחת בימי חייו למכה. לאחר המסע, כאשר השריעה (עולה הרגל) שב לביתו, כחלק מטקס קבלת הפנים הנערך לכבודו, בני המשפחה מציירים (או מזמינים) ציורי חאג’ בחזית הבית, המסמנים אותו כביתו של חאג’. בציורים ישנם מוטיבים קבועים כמו פסוקי קוראן, עיטורים קליגרפיים, שטיח תפילה, מסגד אל-אקצה, הר ערפאת והכעבה, לצד נתונים סובייקטיביים הכוללים שם, שנת העלייה לרגל, כלי התחבורה במסע ועוד.  בין 1977 ו-1987 ערך האמן יהושע בורקובסקי, מסעות עליה לרגל של משוטט חילוני ברחבי הגדה המערבית, רצועת עזה, סיני ומצרים ותר אחר ציורי חאג’ המצוירים על קירות הבתים. הוא צילם אלפי תמונות של ציורים אלו. הצילומים מהווים מסמך תרבותי יוצא דופן ומנציחים את פעולת הציור כפעולה של קדושה. הרבגוניות, טביעת היד הייחודית של הצייר המתערבלת עם חובת קיום המצווה והאופן בו הציורים נעים בעדינות בין חול לקודש, מאפשרים הבנה של המרחב התרבותי שבו הם ואנחנו מתקיימים.

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -2
Neta Shira Cohen Zeitgeist

צנעאללה

הצגה בעקבות סיפורי האנשים שגרים ברחוב עשהאל
צנעאללה, בחור בן 30, נשוי. בעברו עבד כפועל בניין, עכשיו הוא מובטל ועושה את כל עבודות הבית.בלי מועד שנקבע מראש, מגיעה קבוצת אנשים לבקר אותו בביתו, אשר אמור להיהרס לפי צו הריסה. הוא מקבל את פניהם בחיוך, מגיש להם קפה ומתחיל לספר להם את סיפורו.
 שחקן: תהאמה עבאסי, הפקה: YTheater, בימוי: קדר הריני

קרוב ואסור לנו שם

סיור גיאו פוליטי באל ת’ורי הערבית – אבו תור היהודית
תאמר סעיד ומריק שטרן מסיורי “על המקום” מזמינים אתכם לסיור דו-נרטיבי על ההיסטוריה והמציאות העכשווית בשכונת אבו ת’ור היהודית\ערבית. נספר יחד במבט מפוצל ומשולב את הסיפור הישראלי והפלסטיני של השכונה, מימי צלאח א-דין ועד עידן ה”יס פלאנט”.

עין רוגל 10 – בסטודיו של ליאון אנגלסברג ז”ל

שיחה עם האוצרת תמי מנור-פרידמן
ליאון אנגלסברג נולד בוורשה ב-1919 למשפחה בורגנית מסורתית, הוריו ואחותו נספו ככל הנראה בטרבלינקה. ב-1957 עלה לארץ והתמקם בירושלים בבית ערבי בשכונת אבו-טור ברחוב עין רוגל 10. חדרו בבית זה, שימש לו למגורים וכסטודיו והוא צייר בו עד סוף ימיו. בעקבות שינויי בעלות בנכס, מצא עצמו אנגלסברג מוקף בביתה של אישה אחרת וכדי להגיע אל הסטודיו שלו, נאלץ לעבור יום יום דרך מעונה. דמותו של אנגלסברג נענית לסטריאוטיפ של היוצר הבודד המתקיים בשולי המציאות. בדומה לאמנים ישראלים רבים, סיפורו נפתח בגורלו של פליט יהודי המבקש להיבנות במולדתו החדשה ולפתח בה את יצירתו. הכמיהה למצוא מקום משלו, להכות שורש בנוף ובתרבות נותרה הבטחה שלא נתמלאה. אנגלסברג לא זכה להכרה בחייו, אולם לאחר מותו יצירותיו נמכרו במיליוני שקלים. הוא הוריש את רכושו למדינה כולל את חדרו וביקש בצוואתו להפוך את הסטודיו שלו למרכז אמנים. תמי מנור-פרידמן שאצרה לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב, תספר על יצירתו, חייו, חדרו וסגנונו המיוחד.

סיפורי עשהאל- מנופים - פסטיבל אמנות עכשווית בירושלים -1
With my Automobile to Beirut, – 2014, נסרין נג׳אר

With my Automobile to Beirut – 2014, נסרין נג׳אר

בימי המנדט הבריטי עבד סבה של האמנית נסרין נג׳אר, כנהג תובלה. במהלך הנסיעות שערך ערב עזיבת הבריטים ופרוץ מלחמת העצמאות/הנכבה, נחשף הסב למראות קשים של הרג, אלימות וגירוש ואף נאלץ לאסוף פליטים אל משאיתו.בסיפוריו נוטה הסב לזנוח את אותם חלקים טראומטיים, לטובת אזכורים מאושרים ומלאי ערגה של הבננות אותן נהג לאכול בדרך. בסרטה, מתחקה האמנית אחרי אירועי הלילות האחרונים בהם נסע הסב מנצרת לביירות. באמצעות פעולת הציור, היא משחזרת את מסלול הנסיעה של משאית התובלה מנצרת לביירות, כאשר בכל אחת מהנקודות בהן עצרה, היא חדלה ממלאכת הציור, על מנת לאכול בננה. על רקע המציאות של גבולות נוקשים והחוויות הטראומטיות הקבורות בזיכרונו של הסב מהנסיעה האחרונה ביניהן, הופכת הבננה לסמל ואכילתה לפעולת הנצחה.

עמית חי כהן – יא לחמאמה

Amit Hai Cohen – Ya lhmama Oh Dove 
סרט דוקו מוזיקלי,  11 דק׳, 2015
אסווירה היא עיר נמל במרוקו הממוקמת בין קזבלנקה לאגאדיר. מהעיר הזו יצאו רבנים גדולים ואנשי רוח יהודים ובתקופות מסוימות היהודים היו רוב תושביה. ירושלים , מאז ומתמיד  שימשה כמושא לתפילה וכמיהה של יהודים מכל קצוות תבל וביניהם גם יהודי מרוקו. בשנות ה-50, עם העלייה ההמונית של יהודי מרוקו לישראל, נוצר שבר עמוק בזהותם ובתוכו געגוע לחיים שהשאירו מאחור. הסרט נע בין שתי הערים: משכונת המוגרבים בירושלים, דרך שער שכם, סמטאות הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, שער יפו ומגדל דוד ועד לשווקי העיר אסוואירה, בית הקברות ונמל העיר במרוקו. הסרט קושר בין שירתו של ארז ביטון לבין מילותיו של המשורר הסווירי עבד אלרחמן אלחמולי, בין קולה של הזמרת מטנג׳יר, עביר אל עבד, לבין קולה של נטע אלקיים, הזמרת מירושלים ונתיבות, בין היונה שבמחשבותיו של ראובן אברג׳ל לבין שחפים החגים מעל הים באסווירה.

Neta Shira Cohen  נטע שירה כהן

Zeitgeist
במרפסת של עובד 12. משפחת פוקס
על מרפסת ברחוב עשהאל הצופה על צדו השני של הרחוב ומעבר לו מציבה  האמנית סירת גונדולה ששטה על ים מלאכותי ועל סיפונה שני גמלים, מזכרות מירושלים. הגונדולה מסמלת אמצעי תחבורה שמזוהה עם המרחב של ונציה ותחום לגבולותיה ואילו הגמל, “ספינת המדבר”, הוא אמצעי תחבורה מזרח תיכוני. הצבתם יחד במוקד סערה בלב ים, מנתקת כל אחד מהם מהמרחב הספציפי שאותו הם מסמלים. המיזוג בין שני הדימויים התלושים, האבודים, הופך לייצוג של זהות ריקה מתוכן.

תפוזים, 2009, 7 דקות

תסריטאית ובמאית: מהא חאג’ עסל / מפיק וצלם ראשי: איהאב עסל
איש זקן, איש צעיר, ועץ תפוזים אחד ,שני שכנים, גינה אחת וללא מילים
מה קורה כשהאינטרסים מתנגשים ועוברים את הקווים?

 

לתכנית המלאה של  פסטיבל “מנופים” לאמנות עכשווית בירושלים
manofim.org
www.facebook.com/ manofimjerusalem

 

סיפורי עשהאל / טקסט אוצרות

בכל רגע הטקסט הזה יכול להשתנות. הקטע הנקרא כרגע, החוברת המוחזקת ביד, שניהם הוכנו לפני שבועות אחדים. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות מהרגע בו נכתבה המילה הראשונה בטקסט הזה ועד לרגע שבו הוא ייקרא. האנרגיה הזו, המתח, אי הוודאות, הם אלו שאפיינו את העבודה על הפרויקט “סיפורי עשהאל”. תחושה תת-קרקעית שסכין יכולה להיזרק לחלל האוויר ולפלח את כל מה שנבנה ברחוב הזה במשך חודשים.
זו השנה השישית שבה פסטיבל מנופים בוחר לעסוק במזרח העיר. חלק שלם ועצום השוכן בירושלים, אשר תושביו מהווים כ-37% מסך האוכלוסייה. בכל פעם הבחירה אינה מובנת מאליה שכן הידע הולך ומצטבר, העיניים מתרחבות ונפקחות והאתגר בפיצוח השאלה מה מקומה של האמנות באזורי תפר גדל ומתגבר. ובכל זאת, למרות שבשנים קודמות התערוכות והאירועים שנאצרו נעשו תחת מבצעים צבאיים, פיגועי טרור, תחושות פחד וחוסר בטחון הרי שחשיבותם מדי שנה רק הלכה והתעצמה. עבורנו ישנה חשיבות רבה בקיום אירוע תרבות שמראה את המציאות הלכה למעשה. אירוע שמפגיש אנשים אחד עם השני ולא עם כותרות בתקשורת שמכתיבות מרחוק כיצד נראים הדברים.
בשונה משנים קודמות “סיפורי עשהאל” הוא פרויקט אחר. אם בעבר התערוכות והאירועים הסתכלו על מזרח העיר מבחוץ, גם אם הוצגו בתוך האזור עצמו, הרי שהשנה המבט מופנה פנימה בשני מובנים; האחד בשל המפגש האישי עם התושבים המתגוררים באזור, ההיכרות עימם ועם סיפוריהם הפרטיים. והשני בשל ההתעמקות האישית הפנימית, שכל אחד מאוצרי האירוע חווה בעצמו.
רחוב עשהאל הוא הלכה למעשה הקו הירוק, קו הגבול בין מזרח ומערב העיר. בצדו האי-זוגי גרות משפחות ישראליות מאבו-טור ובצדו הזוגי גרות ברובו משפחות פלסטיניות מאל-ת’ורי. זהו גבול בלתי נראה שעבור עובר האורח הפשוט – הוא אינו קיים. מי שיטייל בו סתם כך יחשוב לעצמו כי מדובר בפרבר נאה של ירושלים, שכונה בורגנית וחביבה למרות שבפועל מדובר ברחוב בעל שני צדדים לא שווים של שכנים, של אזרחים ושל תושבים המתנהלים תחת חוק שונה. בו הזמניות שכה מאפיינת את הרחוב הזה – היותו קו גבול בלתי גלוי ובלתי שוויוני בעל מראית עין של רחוב סולידי ונחמד, יכולה להוות דוגמה חיה לחיים שלמים המתקיימים בארץ שאינם ידועים לציבור הרחב. חיים שלמים שאינם מדוברים. סיפורים שנמצאים מחוץ לתודעה.
העבודה על “סיפורי עשהאל” הייתה מלווה בקשיים ותהיות רבות. ראשית, המפגש עם תושבי הרחוב הציף פחדים וחשדנות הנפוצים בכל ניסיון של קיום אירוע בו משתתפים שני הלאומים בזמנים אלו; מי אנחנו? את מי אנחנו משרתים? בשביל מה בכלל לקיים אירוע כזה?
המפגשים נעו בין האישי לבין התוויות: “היהודי”, “הישראלי”, “הערבי”, “הפלסטיני”. קשה מאוד היה להיות אדם פרטי, מאוד מהר, בעל כורחנו, הפכנו ל”נציגות של” ושוחחנו עם “נציגם של”. הזהויות הדיכוטומיות השתלטו על המפגש. אל כך התווסף החשש מנורמליזציה, מציור של תמונת שווא המציגה מציאות של שלום ושוויון כאשר הדברים אינם כך בפועל. במקביל לכך, סירוב של אמנים להציג באירוע מסיבות דומות.מעל לכל אלו ניצבה השאלה: איזו פעולה אמנותית יש לעשות במקום זה? כיצד יש להציגה? מה תהיה הדרך האופטימלית לעבודה על הגבול?
לאחר תהליך מתמשך הבנו כי הדרך הנכונה ביותר לקיים את האירוע היא דרך ריבוי הסיפורים של התושבים עצמם. בחלק מן המקרים התושבים עצמם יספרו את הסיפור של ביתם או של הרחוב מנקודת מבטם, ובחלק מן המקרים האמנים המשתתפים באירוע יתחברו לאלמנטים הקיימים במרחב זה. העבודות והמפגשים שנבחרו מתארים מרקם רחב של המקום; חלקן מהתבוננות על המפגש הבין-תרבותי הקיים בו, חלקן עוסקות בזרוּת פנימית, חלקם מגוללים את קורות הבתים בשכונה בהווה וחלקם מציגים אותם ממבט היסטורי. לא מעט מן העבודות עוסקות בטריטוריות; כאלו שנוצרו על ידי הרשויות או כאלו הנובעות מיחסי שכנות יומיומיים.
אנו תקווה כי התמונה הכוללת של הסיפורים והיצירות תחשוף את החתך, את הנרטיב הרב שכבתי הטמון בשכונת אבו-טור/אל ת’ורי.

אוצרות: רינת אדלשטיין, קדר הריני, מירא מחפוז, איריס פשדצקי, לי היא שולוב

 

פורסם בקטגוריה כתבות אופנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *