תערוכות חדשות. אוקטובר 14

|
עבודה של האמן מריו סנטה מריה

עבודה של מריו סנטה מריה
מריו סנטה מריה. ME,ME, MIRROR . גלריית חוף הריביירה, בת ים

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו:  שבעה מיצבי וידאו- "שעת סיפור/היה או לא היה" / מוזיאון תל אביב: יאיר ברק – "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו" / מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: "מוזיאון על הדשא" – מסלולים רב-תחומיים בגן הפסלים / מתחם התחנה הראשונה, ירושלים: אלינור סאם – "לוסידה"  / גלריית חוף הריביירה, בת-ים: ME,ME, MIRROR / טרקלין המלך דוד, אל על , נתב"ג אילנה פתאל- "ממקום למקום" / גלריה אפרת: דליה שגב – "דיאלוג" / תיאטרון מוזיאון הארץ: אורן שלו – "ויהי לחם" /  "חלונות המוזיאליים", קניון רמת אביב:  ערן ירושלמי – FANTASEA

 

 "שעת סיפור/היה או לא היה"

שבעה מיצבי וידאו של ססקיה אולדה וולברס, איה-ליסה אטילה, קאמי אנרו, יעל ברתנא, טליה הופמן, היינאל נמט, סיימון פוג'יווארה. ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
"שעת סיפור" –  הוא שמה המתעתע של תערוכה המציגה אמנות וידאו כגרסה עכשווית, מבלבלת ותובענית, של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים. "היה או לא היה"- כותרת המשנה, מפנה אל חוסר הוודאות בעבודות המוצגות ומבהירה שסיפור כפשוטו לא נשמע שם.
כל אחד ממיצבי הוידאו בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מהווה תחנה במסלול הסיפורים הנגללים דרך ההקרנות בחלל החשוך. כל תחנת סיפור תנסה להשאיר את הצופים מוקסמים ומסוקרנים, אך גם במצב מתמיד של ספק – היה או לא היה?
השפות שיישמעו ברחבי הביתן הן אנגלית, גרמנית, פינית, עברית, ערבית והונגרית. הדימויים צולמו במגוון טכניקות ועברו לא פעם תיווך של פעלולים דיגיטליים. הקולות הדוברים נעים בין טון מלטף ופתייני, סמכותי ודעתני, לבין קולות אופראיים מזמרים. בין דימויים נעים לבין קולות דוברים מבקשים הסרטים לספר משהו – מעשה שהיה, או שאולי היה, מעשה שככל הנראה לא היה ולא נברא ובכל זאת מדוע לא לספרו, סיפור מונומנטאלי וטראגי או סיפורון קטן.  ההשקעה מאחורי הפקת הסיפור נמצאת לעיתים, ביחס הפוך למידת האמת שבו. דבר וודאי עולה מכל המקרים: כאשר אמנים מספרים סיפור הם אינם מספרים אותו כפשוטו. הם עושים שימוש במבנה הסיפורי רק על מנת לפרקו מבפנים. הם מקלפים אותו בשיטתיות ממאפייניו – הסיפור אינו ליניארי, הנסתר רב על הנגלה, המניפולציה מרימה ראש. הסרטים צולמו כמעט כולם במהלך השנה האחרונה. שישה מהם מוצגים לראשונה בארץ

מיצבי הוידאו: שעת סיפור/היה או לא היה

1. קאמי אנרו Camille Henrot, Grosse Fatigue, 2013
קאמי אנרו (נ. בפריז, 1978, חיה ועובדת בניו יורק) מספרת ב- Grosse Fatigue ("עייפות גדולה") את הסיפור הגדול מכולם – סיפור הבריאה. בניגוד בולט לעייפות העולה מכותרת העבודה, הסרט מתנהל בקצב קדחתני. כמות עצומה של מידע חזותי ומילולי חולפת לנגד עינינו. העין אינה מספיקה להכיל את כל הדימויים הרצים על פני המסך, המוח אינו מצליח לעכל את כל המידע שנרשם לפניו. כיאה לאבי כל הסיפורים, סיפור הבריאה (או כפי שהוא מוכר בשפת המדע: היווצרות היקום) מתהדר בגרסאות רבות – בודהיסטית, מצרית, יהודית, מוסלמית ומדעית כזאת או אחרת – וקאמי אנרו כמו מנסה לדחוס את כולן בזמן הקצר העומד לרשותה. לשם כך היא עושה שימוש במידע רב, בדימויים ובמסך מחשב על כל פעלוליו וגם בפתיינות הסוחפת של קול נשי ובציפורני אצבעות נשיות, צבועות בלק בצבעים מתחלפים. החלונות המרובים שנפתחים על המסך, עם שטף הדימויים והמידע שחולף מול עיננו, משאירים אותנו שבויים בקסם הסיפור, שאין לדעת מה ממנו אמת, מה אגדה ומה מיתוס. "עייפות גדולה" הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה, 2013, וזיכתה את אנרו בפרס "אריה הכסף" בקטגוריה "האמן הצעיר המבטיח".

2. איהליסה אטילה Eija-Liisa Ahtila, הבשורה, 2010
איה-ליסה אטילה (נ. בפינלנד, 1959, חיה ועובדת בהלסינקי)  היא אחת מאמניות הווידאו המוערכות הפועלות היום. סרטיה מאופיינים באווירה מיוחדת הנעה בין אמת לדמיון ובדיה. בעבודה "הבשורה", המצולמת מ-3 זוויות שונות ומוקרנת על 3 מסכים, היא מצלמת חזרה לקראת המחזה של סצנת "הבשורה", אחת הסצנות הידועות ביותר באמנות המערבית: המלאך גבריאל מבשר לבתולה מריה על הולדת ישו. השחקנים – רובם אינם מקצועיים – מתכוננים להעלות את ההצגה הקצרה בחג המולד. דמותו של סנטה קלאוס הפוסעת בשלג, כמו נוכחותם של עורב, חמור ויונים מעמיקה את מימד האגדה של המתרחש.

עבודה של יעל ברתנא
יעל ברתנא, התופת Inferno, 2013

3. יעל ברתנא, התופת Inferno, 2013
לאור סרטיה הקודמים של יעל ברתנא (נ. בישראל, 1970, חיה ועובדת בברלין ובתל אביב) אין לדעת האם בבסיס הסיפור יש גרעין של אמת, או שמא כולו בדוי. הסרט מספר את סיפור הקמתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו, קריסתו, ומה שנשאר ממנו – כותל מערבי חדש ותעשיית מזכרות. את ההשראה מצאה ברתנא במחקריה על גילויי דתיות עכשוויים ב"כנסייה העולמית של מלכות האל", אשר נוסדה בברזיל ב-1977 וכיום מונה כ-12 מיליון מאמינים. מקור השראה נוסף היווה ציור של הצייר האיטלקי Francesco Hayez הריסת בית המקדש בירושלים מ-1867. הסרט ממשיך את חקירתה של ברתנא בעקבות טקסים ופולחנים, המתקיימים במקומות שונים בעולם; האסתטיקה של הסרט ממשיכה את האווירה החגיגית, מלאת הפאתוס, שאפיינה את הטרילוגיה הפולנית שלה, בתוספת אלמנטים פנטסטיים, כמו הליקופטרים החגים בשמיים ונושאים איתם את מנורת שבעת הקנים וארון הקודש שהובאו לכאורה מארץ הקודש. המניפולציה הדיגיטלית הופכת את המתרחש  לסיפור על גבול המדע הבדיוני. הסרט מציע שילוב מוזר של פולחניות ומשיחיות לצד פטליזם של היסטוריה החוזרת על עצמה עם הרס בית המקדש השלישי.

4. ססקיה אולדה וולברס, פראידוליה, 2013
Saskia Olde Wolbers (נ. 1971, הולנד, חיה ועובדת בלונדון). המונח Pareidolia מתייחס לתופעה פסיכולוגית שבה אנשים מזהים דימויים בצורות מעורפלות. דוגמאות קלאסיות לתופעה: דמויות אדם או בעלי חיים שאנחנו מזהים בעננים או על הירח. ססקיה אולדה וולברס משתמשת במונח הזה כדי לדבר על הפרשנות הנזילה שלנו למציאות. היא מתייחסת לספר זן באמנות הקשת שנכתב על ידי הפילוסוף הגרמני אויגן הריגל בעקבות שהותו ביפן. במרכז הספר מתאר הריגל מקרה שנכח בו: מורו הרוחני, רב-אמן באמנות הקשת, ירה באולם חשוך חץ אשר פלח את החץ הקודם. "האל הוא שירה"! אמר רב-האמן היפני, לפי דיווח של הריגל בספרו. אלא שהריגל לא ידע יפנית, ובאירוע לא נכח מתורגמן. מה באמת קרה שם? מה הבין הריגל? מה הסיקו מכך קוראי המהדורה האנגלית של הספר, שזכתה להצלחה רבה בשנים שלאחר-המלחמה? ססקיה אולדה וולברס בונה את סרטה כאנימציה המבוססת על דמותו של המתרגם הנעדר והאלטר-אגו שלו, המופיע בצורת ציפור.

5. סיימון פוג'יווארה, פייטה בסטודיו (תסביך קינג קונג), 2013
סיימון פוג'יווארה (Simon Fujiwara, נ. בלונדון, 1982, חי ועובד בברלין) מנסה לשחזר צילום אבוד שזכור לו מילדותו – צילום של אמו הבריטית, לבושה בביקיני, בזרועות חבר לבנוני. הצילום צולם על חוף ים סמוך לקזינו מחוץ לבירות, שם עבדה אמו כרקדנית קברט בשנות ה-60 המאוחרות. האמן מנסה להעמיד מחדש את הצילום, תוך חיפוש אחר הדוגמנים המתאימים, ונשאב אגב כך לחקר שכבות עמוקות יותר – פוליטיות, מיניות, גזעניות, יחסי מערב-מזרח – העולות מן הצילום. הסרט בנוי בפורמט של ראיון שפוג'יווארה מנהל עם עצמו, מה שמקצין את ממד האבסורד המובלע בעצם הניסיון ליצור מחדש את הצילום האבוד (שכלל לא ברור האם בכלל היה קיים). כמו תמיד בעבודות של פוג'יווארה נקודת המוצא האישית-משפחתית מסתברת כמסווה לחקירה עקרונית ורחבה יותר

6. טליה הופמן, גויאבה, 2014
טליה הופמן (נ. ב גרמניה, 1979, חיה ויוצרת בתל אביב) צילמה בשוט אחד, בן 11 דקות, בחור ובחורה ההולכים לאורך שביל בנוף הררי ומרהיב. האזור המצולם הוא ליד כפר מנדא בגליל, הבחור הוא שחקן ערבי, הבחורה שחקנית ישראלית. הם מדברים על זיכרון ועל שכחה, והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור האם הם מתייחסים לזיכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב. תחילת השיחה מזכירה את הפתיחה של הירושימה אהובתי ובהמשך היא עשויה להזכיר קטעים מסרטים צרפתיים אחרים, במיוחד של אריק רוהמר. הוא הולך אחריה, היא אחריו, שניהם מדברים לסירוגין עברית וערבית, מידי פעם הם נעצרים, טון הדיבור נע בין רכות לתוקפנות, המילים רוויות געגוע או האשמה, והגויאבה המופיעה פתאום מתוך השיחה אינה אלא משל למה זוכרים, ואיך זוכרים. הדרך המשותפת של השניים לאורך השביל מתנהלת, למעשה, כמאבק על שימור הזיכרון – מי זוכר ומי מספר, כיצד ולשם מה.

7. היינאל נמט, עדות שקר (גרסה 3), 2013
היינל נמט (Hajnal Németh, נ. בהונגריה, 1972, חיה ועובדת בברלין) מציגה ב-False Testimony אירוע היסטורי שהתרחש בהונגריה בסוף המאה ה-19: ב-1882 נעלמה ילדה מאחד הכפרים. המקרה הוביל למשפט מפורסם שהתקיים ב-1883 ובו הואשמו 14 גברים יהודים ברצח הילדה כחלק מטקס דתי. הם יצאו זכאים, אך המשפט הוביל להתפרצות האנטישמיות בהונגריה. נמט עושה שימוש בסרט ההונגרי  Version מ-1981 אשר גולל את המקרה, וממקמת את ההתרחשות כחזרה לאופרה. הזמרים הסולנים הם שני גברים ונער, אשר עושים חזרות על עדות השקר של הנער. חברי המקהלה יושבים סביב שולחנות, לפניהם ספרים ומחשבים. הסיפור נרקם כשירה אופראית, אך ממוקם באווירה יומיומית של חדר ספריה עכשווי. עלילת השווא מהמאה ה-19 מתגלגלת לסרט מסוף המאה ה-20 ומשם עוברת לעבודת וידאו מתחילת המאה ה-21, המתמקדת כולה בשכלול השקר והצגתו המושכת.

אוצרת: רותי דירקטור
נעילה:  1.11.14
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו (שד' תרס"ט 6, תל אביב)

 

"מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו"

תערוכה חדשה לפסל יאיר ברק בגלריה לפיסול ע"ש רות וברוך רפפורט, מוזיאון תל אביב, הבניין הראשי.

האמת לאמיתה מראה הצבה
האמת לאמיתה, מראה הצבה. יאיר ברק

בחמש־עשרה השנים האחרונות יצר יאיר ברק גוף עבודה רחב ומגובש הממקם אותו בין הקולות החשובים והמעניינים של הצילום המקומי. תערוכתו במוזיאון פורשת מנעד עשייה רחב המשקף באמצעות תכניו הצילומיים את עיסוקו המעמיק של ברק בסוגיות של כוח, של ייצוגים היסטוריים מוסדיים ושל טבעו הרעיוני והחזותי של מדיום הצילום. לצד עבודות המצייתות בתבניתן לסוגת הצילום המסורתי,  ברק "פולש" לטריטוריות של מיצב ושל פיסול, ומרחיב בכך את שדה השיח של עבודתו. כתב החידה שמציע ברק בעבודתו, תובע עיון מעמיק וקריאה מדוקדקת, ומזמין את הצופה למסע מרתק בממלכת הדימוי ובעולמו של המושג במבוכי תרבות המערב. התערוכה, המקפלת לתוכה יופי רב לצד מלנכוליה שקטה, נפתחת בשאון פרץ מים אדירים הניתכים בחוזקה אל מי אגם, ומסתיימת בדממה טורדת שמהדהדת מעל שורה ארוכה של תצלומים פיוטיים, מהם ישירים המנכיחים בפשטותם מפגשים מזדמנים ולכאורה נטולי תוקף בין מבט לאובייקט, ומהם פרומים ומשובשים התובעים מהצופה מלאכת מחשבת של קילוף ופענוח.

יאיר ברק
חממות. יאיר ברק

נילי גורן: הצילום, המשמש בסיס לחשיבה ביקורתית, עוסק, על־פי ברק,  בפעולה של התרחקות ולא של התקרבות. הוא בוחן בעבודותיו מרחקי צילום שונים הנעים בין התקרבות לנסיגה מתוך שמירת המבט הנעוץ באובייקט הנייח ובכך מתגרה הצילום שלו באפשרות השכחה. הסדרה "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו" שראשיתה ב־2008  היא מעין אינדקס לצילום של ברק. הסדרה החמקמקה, שנמנעת מאחידות נושאית, היא אסופה של תצלומים שהם מעין הערות שוליים לצילום של ברק ומייצגים במובהק את הפן הקלאסי בעבודתו ביחס למסורת. רוב התצלומים צולמו בשעת שיטוט והיתקלות מקרית, והם נחלקים בבירור לתצלומים של מקומות ואובייקטים בעלי משמעות פורמלית –  היסטורית, הקשרית ונרטיבית –  ותצלומים שבהם המבט לכאורה כופה משמעות על האובייקט ה"תמים". שתי הקטגוריות נטמעות זו בזו, מגלות באותה מידה רק את הנראה לעין ומוסרות את אותם סיפורים חלולים שיש להם מבנים אבל אין בהם תכולה, ובמובן הזה גם אין להם תכלית. אי אפשר למקם את הצילום, אפילו לא בזמן.

אוצרת: נילי גורן
פתיחה: 08.10.14
נעילה: 07.02.15 

 

"מוזיאון על הדשא"

הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

ביום ראשון 12 באוקטובר 2014, חוה"מ סוכות תשע"ה, החל מהשעה 16:00 יקיים מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הפנינג חוויתי ויצירתי למשפחות בגן הפסלים של המוזיאון.מסלולים חווייתיים בהשראת הפסלים שיובילו אמנים מתחומים שונים,יזמינו את הקהל לגלות  את הגן הקסום דרך תיפוף, תנועה ,יוגה, פיסול וצילום. דרך ההתנסויות ייבחנו הילדים מושגים כמו: קצב, שיווי משקל והתבוננות.במהלך ההפנינג ובין הפעילויות וההדרכות ההל יוזמן להשתתף במיצב מתפתח של בניית סוכה אלטרנטיבית. אזור מיוחד בדשא של גן הפסלים יוקצה לפיקניק משפחות משותף – הקהל מוזמן להביא סלי פיקניק ומחצלות מהבית.מוזיאון הרצליה יפתח את שעריו ללא תשלום במהלך ההפנינג. הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכות החדשות תחת הכותרת "בחזרה לברלין" הכוללות עבודות ציור, פיסול, צילום ווידאו של אמנים ישראלים ובינלאומיים. בשעה 19:00 יתקיים שיח גלריה פתוח בהנחיית  ד"ר איה לוריא אוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון. הפנינג "מוזיאון על הדשא" מתקיים בהובלת צוות מוז"ה – אגף החינוך של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית וכחלק מאירועי "בית פתוח" שיתקיימו בעיר בחוה"מ סוכות.
חוה"מ סוכות, יום ראשון, 12.10.14 החל מהשעה 16:00
ההפנינג פתוח לקהל ללא תשלום וכולל כניסה חופשית למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (רחוב הבנים 4,  הרצליה)/

 

"לוסידה"

תערוכה חדשה לאלינור סאם העוסקת בגבול בין צלילות הדמיון לתעתועי המציאות. המיצב מורכב מרישומים, קיפולי נייר דבק, תאורה וסאונד. מתחם התחנה הראשונה, ירושלים

לוסידה
"לוסידה". אלינור סאם

החומר
מסקינגטייפ המתעתע בצופה כמו קוסם.  במבט ראשון לא מבינים ממה עשויים הפסלים. החומר משנה את צורתו ואת תפקודו. הפס השטוח, מקבל נפח, צורה, חיים. אלפי פרחי מסקינגטייפ דבוקים יחדיו, כמו תאים בגוף החי ושילוב של אור וצבע, הם חומרי הגלם במיצב הרב חושי של פיסול, רישום, אור וקול .

הקונספט
בין חצר קדמית הגלויה לכל העובר ברחוב – לחצר האחורית, שם חיים תשוקות, פחדים וסודות. במקום בין חדות המחשבה לקהות הבנתנו יהפוך החומר הפשוט עורו.האובייקטים בונים חזית שקרית של בית, יפה, טוב מאיר ומטופח. מאחוריה,  בחצר האחורית, משתקפת האמת. בדור הפייסבוק שמראה הכל ולא מראה כלום. שמראה רק את החזית וקובר את האמת כפי שהיא בלי כחל ושרק, מבקשת אלינור סאם ליצור שקיפות למציאות שלעיתים הולכת ומחמירה ככל שמסתירים אותה. התערוכה מציעה לפתוח, להראות את מה שמוסתר מאחורי הקיר החיצוני. להחצין את פנים הבית. סיפור על אמת ושקר, גלוי ונסתר, ציבורי ואישי.
"ה'קאמרה לוסידה', היא מכשיר אופטי מהמאה ה 19 שהופכת אובייקט לדו מימד ומגישה לצייר את הנוף על מצע שטוח. אלינור סאם  משתמשת במסקינגטייפ כדי לייצר את הקסם של הפיכת הדו מימד לתלת מימד, השטוח הופך לנפוח, הרעיוני לגשמי. הדמיון למציאות, הרישומים לפסלים.

אוצרת: איילת אמוראי- בירן
מתחם התחנה הראשונה (ככר דוד רמז 4, ירושלים)
שעות פתיחה: א-ה 10:00-22:00, ו' – 10.00 – 18.00
נעילה:  17.10.14

אירוע התערוכה בפייסבוק

 

האמנית אלינור סאם
"האמת שלי, הלכלוך שלי". אלינור סאם.צילום: אביב בן

אלינור סאם

ילידת ירושלים, דור שמיני למשפחה ספרדית-בוכרית. בת של עתונאי גרמני היושב בישראל. נינה  של ראש עיריית ברלין שהודח על ידי היטלר בגלל יחסו הטוב ליהודים והוגלה לאוסלו. צאצאית של הבַּדַּאי הגרמני המפורסם בעולם – הברון מינכהאוזן.בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ותכנית החילופים ב-UDK, ברלין. יצירותיה מתייחסות למצב רגשי נתון כמו בדידות או אהבה והקו הדק שבין האישי לאוניברסלי. סימן ההיכר ליצירתה בתקופה האחרונה הוא המסקינגטייפ (נייר דבק), איתו היא מותחת את גבולות היכולת של החומר הפשוט ורותמת אותו להגשמת יצירתה.
סאם: "הרישומים בחזית  והפסלים בחצר האחורית הם האמת שלי, הבית שלי, הלכלוך שלי."

 

 ME,ME, MIRROR

בתערוכה הבינלאומית צפויים לקחת חלק כ-15 אמנים צעירים מרחבי העולם

עבודה של טליה לוין
טליה לוין

התערוכה תעסוק בנושא מוטיב המראה בתרבויות שונות. בהיסטוריה התרבותית המראה מייצגת לא רק יהירות, תאווה ונרקיסיזם, אלא גם הכרה, מודעות ואמת. היום אנו צופים בעצמנו לא רק דרך מראות, אבל גם דרך תמונות ממצלמות וסמארטפונים. העיסוק בתצפית עצמית וביקורת עצמית הפכו לעיסוקים השמורים במידה רבה, אם לא לגמרי, לעולם המדיה החברתית. אנו מעצבים מחדש את העצמי שלנו על ידי שינוי התמונה הווירטואלית שלנו בעיניהם של אחרים. אנחנו כבר הפכנו הסמל האישי הווירטואלי שלנו ביקום דיגיטלי.

 

עבודה של כריסטיאן שוורצוולד
כריסטיאן שוורצוולד

היוצרים יוצאים מתוך הנחה כי האינדיבידואל הופך למשהו נזיל, כלומר משתנה מתמונה לתמונה, ומאבד את מצבו הסטטי ולבסוף נספג בתהליך אינסופי של שינויים. אמנים שואפים להתחבר לקשרים תרבותיים, דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים בתמונות שהופקו באופן דיגיטלי ובכך ליצור מעין מיצג מחודש של אנושיות אוטופית.
שי פרדו, מנהל המכון לאמנות בת ים: "כיו"ר אגודת אמני בת ים, אני מאוד שמח על האפשרות לארח ולשתף פעולה עם אוצרים ואמנים מחו"ל, במיוחד משכונת נוייקלן- ברלין, שהיא גם העיר התאומה של בת ים . העיר הפכה בשנים האחרונות לבית פורה עבור יוצרים צעירים, והיא מעניקה הרבה תמיכה ועידוד בתחום התרבות והאמנות".

אוצרת: קטרין אובראוך
כניסה חופשית
שעות פתיחה: ימי חמישי, שישי ושבת, בין השעות 16:00 – 20:00
(בערב סוכות התערוכה תהיה סגורה)
נעילה: 1.11.14
גלריית חוף הריביירה (רח' נורדאו פינת בן גוריון בת ים)

 

"ממקום למקום"

במסגרת תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים מארח טרקלין המלך דוד, אל על , נתב"ג, תערוכת פסלים של האמנית אילנה פתאל

פסל של אילנה פתאל
"ממקום למקום". פסל של האמנית אילנה פתאל. photo: Guy Ivesha

תערוכת פסלי הברונזה של האמנית אילנה פתאל שנפתחה בטרקלין המלך דוד של אל על בנתב"ג המשקפת את יצירותיה לאורך השנים ״ממקום למקום״ עוסקת בחובתו של כל יהודי להתאים את מנהגיו למנהגי המקום אליו הגיע בנדודיו. האמנית אילנה פתאל נולדה וגדלה בישראל ומתגוררת ועובדת בלונדון משנת 1992. עבודותיה שואבות את  עוצמתן מהדומה והשונה בין שתי התרבויות היהודיות הללו ובהבדלים התרבותיים בין הקהילות.אילנה החלה לצייר בסטודיו שלה במרכז לונדון ולאחר שנים מספר התעורר בה הצורך לגעת בחומרים ולהתפתח אל התלת מימד. צורך זה קרב את פתאל אל אמנות הפיסול ומאז הפכה היצירה לחלק בלתי נפרד מחייה.פסליה משלבים פן הומוריסטי וחם עם קוסמופוליטיות ויהדות מודרנית.  פתאל איננה מתכננת מראש את יצירותיה. פתאל נסחפת אחר תשוקת היצירה שבה בלי לדעת מראש לאן התשוקה הזו תוביל. הפסלים של פתאל מאופיינים בתחושה חמה ויצרית עם נגיעות קלות של רומנטיקה נאיבית לעולם . נושאי יצירתה הם יהודיים ואוניברסליים.
עבודותיה של אילנה פתאל מוצגות כעת בטרקליני המלך דוד של אל על בנמלי התעופה בן גוריון והית׳רו בלונדון.

אילנה פתאל
מציגה בטרקליני העולם. אילנה פתאל. photo: Guy Ivesha

עבודותיה של פתאל הוצגו גם בתערוכת הפיסול של ארגון one family העוסק בגיוס תרומות למען נפגעי טרור, במלון ווסטברי לונדון הצמוד לבית המכירות סות׳ביס לונדון ובאוספים פרטיים של אספנים ברחבי העולם.

 

"דיאלוג"

תערוכה שהיא דיאלוג בין אדם לאדם  ובין אדם לאדמה. דליה שגב – גלריה אפרת

דליה שגב. גלריה אפרת, תל אביב
התבוננות. דליה שגב. גלריה אפרת, תל אביב

בתערוכה מוצגים "ספר אמן" לצד ציורים העשויים בטכניקה מעורבת של ציור בחומרים שונים וקולאג'. העבודות מציגות דיאלוג בין חומרים ובין טבע לאדם, בין מציאות לדמיון ובין מראה עיניים ותת מודע.ספר אמן — דיאלוג עשוי מדפי עבודת יד בפורמט רבוע המגרים מאוד את החושים ובעיקר את חוש המישוש. בספר מועלים נושאים חברתיים כמו זכויות אדם, קומוניקציה, פשרה ועוד, שמודגשים באמצעות כתב ומיוצגים על ידי דיוקנאות המוצגות זו מול זו כמטאפורה של הנושא. אהבת החומר, המשחק בין החומרים השונים ובין עבודת הציור ויצירת משטחים ציוריים בעלי כמה רבדים, מצביעים על משיכתה של האמנית למרקמים, ועל בחירתה בטכניקה שמשקפת גם את תודעתה.בסדרת הציורים העבודה מתחילה בציור מול נוף במקומות שונים בארץ או מול מודל תוך התבוננות אישית ומדיטטיבית במה שהטבע מזמן, על שינויי הצבע, האור והצבעוניות, ועל החוויה שהוא מעניק. בהמשך מתבצעת העבודה בסטודיו בו פועלת האמנית עם חומרים שאספה המשתלבים בעבודות תוך שהם מרחיבים את זווית  הראיה ומובילים את היצירה למחוזות חדשים, מפתיעים ומסקרנים — תהליך המזמן גם מסע במחוזות פנימיים, מסע אל הלא מודע. זוהי תמטיקה שמעמתת בין גלוי ונסתר, ומצביעה על  הצורך העז של האמנית להיות מודעת ועם זאת לשתף פעולה עם הכוחות המושכים אותה, דבר המדגיש את החידה הקיומית, הכלל אנושית.ההתייחסות לנוף הינה ארכיטיפית וכך בעיקר לאדמה המסמלת אנרגיה נשית. לדברי האמנית: "מעניין אותי חיפוש אחר החכמה והסדר הקיימים בטבע שאבדו למין האנושי ומתבטאים במיתוס חכמת אמא אדמה, האמא הגדולה שמזינה הכל רוחנית וחמרית כאחד. ברמה המיתולוגית דיכוי נשים וניכור מן הטבע הינם ביטויים של ניכור האדם המודרני מן היסוד הנקבי הארכיטיפי. ביטוי לכך ניתן למצוא ברחבי הגלובוס עם זיהום אקולוגי… דבקות באדמה מתוך תחושת בעלות על שטח גם אם זה על חשבון חיים. חסימות, סורגים וגבולות הופכים לעיתים את הנופים לקטועים ומחולקים."בחלק מן העבודות משתמשת האמנית בציור המחקה קולאג', ציור של מקטעים מחוברים; בציורים אחרים מופיע הנוף גלוי קצוות וכך נראה פיסת נוף קטועה, שגם היא חלק מן השפה הציורית שמתכתבת עם רצונה של האמנית לדבר על חיבור בין חלקים, על קשר ולמעשה על דיאלוג.כל אלה מפקיעים את הנוף והדמויות מנוכחותם הפיזית ומזמינים התבוננות מחודשת תוך עיבוד החוויה החדשה, שיש בה מן המציאות ומן הבדיה, מן האמת ומן הדמיון. קנדינסקי כתב: "היפה הפנימי הוא אותו יפה המשמש בידי היוצר על פי צו הכורח הפנימי, מתוך ויתור על היפה הרגיל" (על הרוחני באמנות, עמ' 38).

אוצרת : אליזבט דור
פתיחה:  10.10.2014
נעילה: 4.11.2014
גלריה אפרת (רח' גורדון 21, תל אביב)

"ויהי לחם"

תערוכת צילומים של הצלמת אורן שלו. תאטרון מוזיאון הארץ. ליל קמח ואהבה

צילום של אורן שלו
"חבר שקפץ לרגע ללוש ביד מקועקעת". לילה עם אופים. צילום: אורן שלו

אורן שלו, צלמת אוכל תיעדה אלפי פריימים של מיטב המנות והמסעדות בארצנו, החליפה את אור היום המועדף עליה בהרפתקה לילית, בחברת שני אופים וחבר שקפץ לרגע ללוש ביד מקועקעת. ב"בית לחם" מאפיה קטנה בצפון תל אביב,  בעוד האופים עסוקים באפית הלחם של המחר, אורן צילמה תוך התבוננות מעבר לגרגרי הקמח וגושי הבצק. את התאורה החמה של מאפיה אפלולית ורומנטית מחליף אור ניאון קר ונטול רחמים לפריים, עד לרגע השיא בו מתגלשות כיכרות הלחם אל חיקו הלוהט של התנור. האתגר המקצועי כצלמת היה ליצור סדרת צילומים חמים בתאורת ניאון קרה,  בלי מרחב תנועה בגלל גודל המאפיה וההתרחשות הדינאמית במרחב המיועד לאופים בלבד- אין מקום וזמן לבימוי, או חזרה על פעולה והצילום הממוקד נעשה במינימום הפרעה. העבודה במאפיה מתנהלת על פי כוראוגרפיה קבועה ומדויקת, חווית היצירה מתקבלת הודות לדריכותה ותשוקתה של הצלמת – הפילטר הכי חשוב בעדשה. אורן רקמה את הסיפור המצולם דרך המגע עם חומרי הגלם, הצביטה של רמי האופה את הבצק לבדיקת המרקם הנכון, תנועות הלישה החושניות ומראה כיכרות הלחם עם הקראסט המיוחל בצאתן מן התנור. אורן מצלמת את הסצינה באמצעות חיתוך התמונה מתוך סיטואציה שלמה ויוצרת מציאות חדשה, אסתטית ומעוררת חושים ותאבון. תנועת הידיים מאפשרת לדמיין את פני האופים מחוץ לחיתוך הפריים ומזמינה את הצופה לחוש כאילו הוא עצמו לש את הבצק. הפריים הפותח של התערוכה  "תפילת הלחם" מתמצת את רגע השיא הקסום בו האופה "מסניף" את יצירתו. התערוכה נסגרת בסטריפים מגרי חייך של כיכרות לחם שחומות לצד בגטים זהובים ופריכים בידיו המקומחות של האופה החובק אותם כתינוקות שיצאו לאוויר העולם לבוקרו של יום חדש. ריח הלחם החם שיצא זה עתה מהתנור מצולם על ידי אורן כך שחשק עז מתעורר לבצוע ממנו, למרוח שכבה נדיבה של חמאה ולהתענג.

"לילה עם אופים"
"לילה עם אופים". צילום: אורן שלו

אורן שלו
אוטודידקטית בהווייתה שהשלימה את השכלתה המקצועית במסגרות שונות. מאחוריה רקע מקצועי של 13 שנה בצרפת. עם חזרתה ארצה הייתה צלמת הבית של אתר המסעדות REST במשך 4 שנים. משם פנתה לקריירה עצמאית וכיום היא מצלמת בעיקר אוכל וגם אנשים. אורן כתבה את המדור השבועי "טעימה צילומית" שהתפרסם ב XNET  בו הציגה אורן צילום מנה וסיפרה את חווית הצילום והטעימה. אורן היא צלמת נשמה (על משקל זמרת נשמה) השוזרת בצילומיה אינטואיציה, עוצמה ואהבת יצירה. ייחודה כצלמת נשמה משתקף בפריים המצולם – ביכולת לראות את היופי שבאובייקט ובחיבור העמוק לסיטואציה, לאנשים ולרגע. טביעת אצבעה ניכרת ביצירת סאבטקסט בצילום, המספר סיפור מעבר להתרחשות.

 

 

FANTASEA

האמן ערן ירושלמי מצלם בהשראת דאלי

"חלונות המוזיאליים"
FANTASEA. ערן ירושלמי

תערוכת הצילומים של ערן ירושלמי תיפתח ב"חלונות המוזיאליים" , בקניון רמת אביב, ביום שני , ה-6.10 בשעה 19.30. (על הקיר החיצוני של הקניון , הפונה לרחוב איינשטיין, בין "ארקפה" למסעדת "גרנד קפה" החדשה מבית טורקיז). ערן ירושלמי, בן 41, נשוי +2 מצלם בהשראת סלוואדור דאלי- פרספקטיבות והשתקפויות במדבר ובים.  הוא משתמש באביזרים: כוס יין, סירה מנייר, חבלים צבעוניים, מטריות , כדורי זכוכית ומראות על מנת ליצור את הדימויים שהוא רואה בחזונו.  הוא יוצר פנטזיות מלאות תנועה וצבע. התמונות הן אותנטיות  ללא שינוי לאחר הצילום מלבד עריכת הצבע.  ערן ירושלמי, זוכה תמונות העונה שעברה של תוכנית הטלויזיה:"האח  הגדול", זכה פרסים בתחרויות צילום בארץ ובעולם. צילומיו הופיעו בערוצי החדשות והמדיה למיניה.

אוצרת: איילת אמוראי-בירן
נעילה: 30.10.14
שעות ביקור בתערוכה: כל היום

פורסם בקטגוריה Fashion Magazine

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק